קובץ ז' – לא – הטבע והנס
סוד ד' ליראיו הוא הוא המלמד את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, וע"י הכבוד האמתי שלו הרי הוא מעלה אותו, משגבו ומרוממו. כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי כן בהליכות עולמים. העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרת בכל הכחות, "רגלי עמדה במישור", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים עד שהשכל העליון נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש המנצח, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית. התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מיסר מסוכן לנפילה למהמורות. על כן האידיאליות של העין הצופיה של המוסר העליון, לפחות, היא העלאת כל התוכן, התגלות כל היש, הופעת החיים בפנימיותו וכל מקיפיו. היא אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שהיא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים, והיא תוכן התם, התמימות השלמה, שאין בה דופי פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות, יושר השכל, יושר הלב, יושר הרגש, יושר הרוח, יושר הטבע, יושר הבשר, יושר ההופעה, יושר ההקשבה. וקול אלהים חיים דובר אז מכל מרומים ומכל תחתיות, והעינים למישרים חוזות והמעוף מתחת לרום הוא תדירי, והחזרה חלילה בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, היא ג"כ תדירית, קלה ובטוחה. "הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים, שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים, ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". בפרטיות מתגלה חזון העולמים בכל תקופה שהקב"ה מחדש בה את עולמו, שהכל לקוח הוא מאלף השנים של ההחרבה הכללית, שענפיה מתפשטים בכל עת אשר תחיל ארץ ותנוע, "יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, אלהים בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר". ואור הבקר גם בראשית קדרותו מבהיק הוא מתוכו את האורה העליונה, שהמוסר העליון דורש מהפרטיות על כללות היש ושורש המציאות, הנהגת העולם ועז החיים, סבוב העמים ותהלוכות הממלכות, "אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ", והנס והטבע מתאחדים באחדות מאירה. מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת,"למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך". וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת ומכרת בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים, והארת העולם באור ישראל, היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגלוי, ונשמת כל היקום בחביון עוזו, "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום. באמצו שחקים ממעל בעזוז עינות תהום". ההכרה הזאת ע"י אספקלרית הקודש מתהפכת היא לכח פועל, לכח סוקר, לכח מחיה, וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים מתגלות בתור מערכה סדורית, אמנם מעורפלת ומאופלת, התובעת נהרה, והנהרה תבוא ממקום אשר האורה תצא לאור עולם, מציון מכלל יופי אלהים יופיע. ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות", המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מקום התפארת ואמת העולמים, אל יסוד החכמה העליונה שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, המנצחים בת כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה. התנוצצות אורה זו בעקבות משיח היא מופעת ובצרות העולם האחרונות היא מוצצת. וכבירי כח נתבעים לברר ולהסביר, לאחוז בכל כח חוסן, בכל יפעה, בכל מפעל וכל תכונה, בכל אמצעי וכל יכולת, בכל התעודדות וכל התעוררות רוח, בכל עת כושר ובכל תכונה אפשרית, לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה, זה החזון אשר אלפי דור הם צעדיו, והקיפו הוא אותו הרום והשפל אשר לעולם ולאדם, האחוז בהרום והשפל אשר לסגולת האדם, לסגולת העמים, לאישון האדם, "כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל", ורוחב הדעת, מעמק דרך ארץ, התיצבות לפני מלכים, הבעת המבוקש האדיר בכל הבלטתו, שעבוד המחשבה לרום העליון, הבעת הבטחון האלהי בכל עזת קדשו, הבטחה, שהופעת הממלכה העליונה של אמרת ד' לא תחסר את התגלותה ובכל עת שתדרש הנסיות כולה היא מוכנה על צדה, הם תכסיסיו. וקול אלהים חיים בהגלותו בלבבות הרי הוא עומד אחר כתלנו להתגלות בעולם ובכל עולמים. שרעפים הללו מביאים אורו של משיח, וחכמת ישראל המנוחלת תנצח את העולם, תעטר את התורה בעטרות עליונות ותטהר את ערפלי האמונה הכללית והפרטית מכל סבוכיהם, כאש מטהר וכבורית מכבסים, אור השלום בישראל יופיע ואור התשובה יאיר בת כל נאות יעקב. ומגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. וקרוב הוא היום, ובידינו לקרבו, רק אם נטה אוזן לשמוע קול שיח קודש ואור תורת אמת וחכמת ישראל העליונה תהיה לנו למורשת פלטה.
קובץ ז' – לה – הטבע והנס
הכל עשוי במשקל עליון, הכל עשוי בטבע. גם הניסים יש להם אותו הטבע הניסי, אותם החוקים הניסיים והגדרים הנפלאים, המקשרים את עלילותיהם. והכל עשוי בעצה של החירות העליונה, שאין עמה שיעבוד והכרח, אמנם קבעה עצת עולמים זו את חוקיה, מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. זאת המארה של כבוד הטבע הירוד, של ההשתעבדות אליו בצורתו השפלה, הירודה והקודרת, שהוא נעשה בימוס לעבודה זרה, והתוכן המוריד את כל העולם וכל החיים, את האדם ואת רוחו, למעמקי תהום האבדון, היא בעצמה העולה ממעמקי שאול, מיטהרת ומתקדשת, וחוזרת לאיתן העליוניות הטהורה, מתחברת למקור שרשה, ושואבת את מעינותיה ממרומי קודש קדשים. וזילזול הטבע בכלל, הוא מקור המארה הדלולה, המקיים את תכונת העבודה זרה בצורה של מינות מתועבה, שנותנת ארכה להרשעה, ומזהמת את החיים בדלדולה הנמאס. כפירת הטבע גרמה אטימת הלב מהוקרת החק הכתוב, אמרת ד', שמיוסדת בחוקות שמים וארץ, אשר נתנה למורשה לישראל. ענו לד' בתורה (-אולי צ"ל בתודה), זמרו לאלהינו בכינור, המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. והרשעה המינית בסכלותה וגאותה ההוללה, אטמה עיניה וסתמה אזניה בלי דעת כל זאת, ואל שדי התגברה, לרדות בחוקי ד' ומשפטי עליון כרודה בעבד שפל לכל אשר יחפוץ, ועצת עליון נאצה. ופרצה זו היא מקור רשעתה, אשר הזקיקה אותה לעבודה זרה נתעבה, לבושה בעדיים חיצוניים, ותוכה נמאס, נבאש ונסרח. קדושת הטבע, קשרי הסיבות בעלילותיהן כעצת אדון עולם אשר לתבונתו אין חקר, הוא דבר ד'ד אשר רק לנאמן ביתו נגלה, תורת משה אמת, העומדת עדי עד, וחודרת כל סתרי עולמים וכל גילוייהם, אהבת חסד ותורת חיים וחק ומשפט, לעולם זאת על ישראל, ומזיו אורה יואר תבל ומלואו. ההשגה האלהית, הדבקות, הקדושה, היראה, האהבה, המצוות וכונותיהם, התקוה והבטחון, כולם אחוזים בשלשלאות סיבתיות, פועלים הם את פעולותיהם לאור ולחיים ברתוקות נאמנות, וכאלה נאמנות הן הסיבות ההולכות בחיים כולם, העוברות על גוי ועל אדם יחד. ובתוך העלילות ותחבולותיהן אצור אוצר החיים הפנימיים, אשר לפי המדע העליון המתגבר בתוכם, לפי אור הקודש המתגבר בהם, ככה מתגלה השלטון העליון לקשר את כל אלה בצורות יותר חזקות, יותר עליונות, יותר עדינות, ויותר מטרתיות. והגבורה הרוממה הולכת ומוארת, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
קובץ ח – פה – השקפת הקודש
ההשקפה הטבעית של הקודש, היא ההשקפה היותר עמוקה ויותר אמתית בעולמנו. מצד העולם בכללו ובפרטיו, בגשמיותו ורוחניותו, בטבעיו ובנסיו. כל זמן שמתדלדל הבסיס של ההשקפות, הערך הטבעי, מתכונת החיים הרוחניים, הרי הוא מאבד את הכל. מובן הדבר, שאין הטבעיות הזאת, עם כל קדושתה, קיימת מצד חי העולם, מצד האלהות, מצד המקור ההויה בעומק תוכן רומו, ששם הוא קודש הקדשים. אבל הדבר הגורם לנו לחשוב, להגות, לשיר ולהאמין, הוא יסוד העולמים. ויסוד זה הוא כולל חוליות של שלשלת גדולה, ארוכה ומסודרת, שכל אחת נאחזת בחברתה, במערכה טבעית, של קודש. גם הנסים הם טבעיים, הם טבעיים בערך שלהם. גם להם יש יחס בחלקיהם, בפעולותיהם, בהשפעותיהם, בעצמם, ובהפעלתם, על העולם, על הנפשות, על הדעות ועל המעשים. חלילה למסמס את היסוד המקומי, את הכלי המחזיק את כל האור והחיים, מכל פנת החיים, וקל וחומך מהפנה הראשית של החיים הראשיים. אורו של משיח גם הוא מוטבע, בטבע הקודש, וקשור הוא בשלשלת הגדולה של העולם, של היצור ורוחניותו, מגמת הוייתו, ואידיאליות עתידו. אין העולם קרוע ומרוסק, עומד הוא בנין איתן. ושמים ושמי שמים יחד עם תחתיות ארץ עושים הם חטיבה אחת, עולם אחד, וישות אחת. מגדלים את כח הנשמה, מאמצים את יסוד חיי הרוח, מעוררים בזה שפעת חיים, בכל חדרי הבשר, בכל חגוי החומר, מחזקים את חיי הגויה, מאמצים את היסוד הכליי של החיים. מרחיבים ומגדילים בזה גם את זהר הנשמה. כשמתאמצת האנושיות להתגדל במפעלותיה, סוף האורה הרוחנית לבא בתקפה. וכשישראל מתאזר, להגביה גם את חילו החמרי, אור קודש הולך ומקרין בעולם. ואור גאולת עולם, וחיי עד הולכים ומתקרבים.
קובץ ד' – עח – עבודת ה' מנצחת את המוות
המות בא בעקב החטא, לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אתרי תאותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אין אנו מתחילים את התולדה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה יסוד המציאות מתחיל באדם בהויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי תכונת עצם נשמתו. והמשמה במילוי החיים מוארה היא חוצה לגויתו ופנימה, היצירה הגופנית המרתקת את מאורה של הנשמה אל הגוף, והיא פועלת בו את פעולתה. לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלהית, עבודת גן עדן לעבדה ולשמרה, לא חדלה, והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנשאה הכללית, של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להפסק. מדוע זה לא תתקשר הנשמה בגויה להחיותה תמיד, מדוע לא תמצא את כל מרחביה, בהיותה מנצחת על עבודתה החיה במרכזה הנשא, הגויה וכליה. רק מפני שכרע הרצון תחת המחשך של השעבוד השפל של העבדות הבהמית הגופנית, ורפש זה נטבע בו האדם עד אין מנוס. לא שאיפה רוממה ונצחית של יצירת חיים נשאים פועל בהעלאת נר החיים ביצירות גופיות, אלא כח אחר מעורב, יצר סוכן, והתעוררות שפלה סמויה, על כן אין הקישור אמיץ, והמחשכים רבו. כפי ערכו של הזיכוך הרעיוני, תעלה יקרת הנשמה המופעת, ושלטונה על הגוף יגדל, אבל לנצח את המות לא תוכל, עטיו ש ל נחש מפעפע ומחלחל, עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן יופעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם. לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ד' דבר
קובץ ז' – לב – תורה שבכתב ותורה שבעל פה
כאחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם. אורו של משיח, שיסודו רם ונשא וגבה מאד, מואר הוא מהתוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם וכל העלילות של הטבע מקטן ועד גדול פועלים בעדו ועמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות. המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים, ורוח אלהים מרחפת עליהם, ומשיח גנוז הוא בקן צפור, זהו היכלו, והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל, ובכללות הכל הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה. תחת העוני הנורא עושר עליון גנוז וחי, קוב"ה וחד מסכנא הם המה יושבים בהיכל קן צפור. וטהורי לב היודעים רזא דמלא דשטותא, ואיך היא מצטרפת להאיר רזא דחכמתא, כרב המנונא סבא, הם דרים בהאי מגדלא ומסתכלים הם במפלאות תמים דעים באור ישועתו. וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, המתקן את הצעדים האחרונים, "אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, ברוך ד' לעולם אמן ואמן" יסורי סקילה היו בכל התקופה של עבודה זרה, וכל הרעות, הירידות והטמטומים, הפרעות הפנימיות והחיצוניות,שהם ענפיה יסורי שרפה, החורבנות והגזירות המלכותיות על התורה, שרפות התורה והשמדות הנוראות שהיו מכוונות לעקירת הנשמה והפנימיות, שרפת נשמה וגוף קים יסורי הרג הם הם כל ההרגות, המיתות המשונות, וכל הרדיפות החיצוניות במעמד הכלכלה, "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך" יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סבות קטנות וקלות, לנעוץ תקוות במרחקים ומאורעות זמניות בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות, לעורר גם קטני רוח, שאין להם כ"א מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות, והקטנות מחוללת את החוצפא, וחבל המחנק אחוז על הצואר, מונע את הדבור וסותם את האויר. רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, ומתוך האפלה יבוא אור גדול.
עולת ראיה / חלק א / עמוד רסח
"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה" (ברכות כ"ח:). אמנם מצד יכולת הבב"ת ית' אין שייך סדר והדרגה, אבל הרי אנו רואים שרצונו ית' הוא לתן סדר למציאות והדרגה לתהלוכותיהם של הנמצאים, ודוקא בסדר והדרגה נשיג חכמתו ושלמותו ית'. אפילו הנסים, שהם למעלה מן הטבע, ג"כ יש בהם סדר מיוחד ראוי להם, ואינם בלא יחס למהלך כלל הבריאה והמציאות, כאשר באר מוהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד'. ועל שינוי סדרי בראשית לצרך היחיד אמרו חז"ל "כמה גרוע אדם זה" (שבת נ"ג:), כי הדרך שבחר בה ד' להנהיג עולמו, בסדר והדרגה, היא דרך השלמות המובילה אל התכלית העליונה. ואם לפעמים יהיה הצרך מגיע לעשות בה דבר, שנראה לנו כשינוי סדר, אין זה כי-אם לפי ראות עינינו ולא לפי האמת, אלא שיש סדר למצב המוסרי של המציאות, כמו שיש סדר למצבה הטבעי, והסדר של המצב המוסרי פועל הוא בעקר הסדר של המצב הטבעי, ולפעמים
נעלם כחו ולפעמים יתגלה ויראו לנו נסים. על כן ניתן הסדר לתפלה, כי שלמותה של המפלה, שאנו צריכים לגלות בה חפצנו, שיעשה רצונו בעולם, היא להיותה על הסדר וליחס את בקשותינו בה ג"כ אל הסדר הנערך להדרגה.
עין איה / שבת א / פרק שני / קצה.
א"ר חנין מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מהי שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד', "גם כל מעשינו פעלת לנו". אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו. ולשם זאת התכלית העליונה לא חיסר כל דבר וענין המביא לידי הכשר תכלית זו, שצריך לפעמים ג"כ מדת ההקטנה, כמו שהגידול צריך הוא ג"כ לקטנות. אבל המטרה היא שתבא ממנה ועל ידה הגדלות, ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / א. ברכות נד/א
פרק תשיעי–הרואה
א. ברכות נד/א
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה. ראוי להכיר את הנס עם הטבע בערך של אחדות, שהרי מעשה ד' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע כ"א הוא מצומד ומחובר לו, וזה ג"כ מכלל הכונה של דחז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע. ובזה מובן ענין הנסים בלא שאלה של שינוי רצון, מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע. ע"כ באשר יסוד הטבע הוא המקום, כי הוא מקיף את הנמצא המוגבל, שהוא מוגבל ג"כ באיכות בחוקיו הטבעים כמו בכמות במקום, והדברים שהיו צריכים להורות שהם נעלים מן הטבע בכללה הורו לנו חז"ל שהם למעלה מן המקום, מקום ארון וכרובים אינו מן המדה, א"כ אין להם יחש נערך למקום בדרך פרטי.
עמוד רמג
אמנם כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי.להכיר שהכל הוא מעשה ד' אחד ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית כמו הנס. ע"כ חברו בברכת ההודאה של הנסים יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע, ברוך שעשה לאבותינו נימים כמקום הזה, להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום. ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה, שאם הי' נוהג רק הטבע היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערך בחכמה והשגחה מ"מ אפשר שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצא, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל שכל דבר יש לו תכלית מכוון מוסרי, ואפילו אותן הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר. אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן יצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה. והברכה אמנם ראויה לניסים, אע"פ שגם מעשה הטבע כמעשי הניסים מלאים הוד ד' וחסדו הגדול, אבל יש הפרש בין כח הדיבור לכח המחשבה. כח המחשבה משוטט לחשוב ג"כ אל מה שיהי' באחרית הימים, ואין ההוה פועל עליו כ"כ כמו העתיד היותר נשגב. אמנם כח הדיבור פועל באדם לפי טבע התרגשו למראה עיניו בהוה. ע"כ באשר מעשה הטבע הם ערוכים במערכה כזאת שתכלית יושר שלהם יתראה לקץ הימים, אבל לשעה הלא דרך רשעים צלחה לפעמים, ואין ניכר טוב ד' ויושרו בהשקפה הראשונה. ע"כ ראוי לברך רק על היצירות הכלליות בפועל, שבכלל אנו מרגישים שהטוב מרובה ו"חסד ד' מלאה הארץ", ו"עולם חסד יבנה". אבל בתהלוכות הפרטיות אנו מכירים את הצדק שבארחות הטבע רק ע"י השקפה מאד עמוקה המקפת עולמי עד, שהיא נעלה מן הדיבור. אמנם הנס יעשה לעולם לתכלית שיש בו צדק גלוי ויושר מפורסם, ע"כ ראוי לברך על פרטו בפועל בדיבור פה. אמנם החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשה הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. ע"כ הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף', כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראה תוצאותיהם הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשה ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך".
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / ג. ברכות נד/א
ג. ברכות נד/א
אניסא דרבים מברכינן אניסא דיחיד לא מברכינן, והא ההוא גברא דהוה קאזל בעבר ימינא נפל עלי' ארי' איתעביד לי' נימא ואיתצל מיני', אתא לקמי' דרבא וא"ל כל אימת דמטית להתם בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ומר ברי' דרבינא הוה קאזל בפקתא דערכות וצחה למיא כו' אברי לי' עינא דמיא ואשתי, ותו זמנא חדא הוה קאזל ברמתקא דמחוזא ונפל עלי' גמלא פריצא איתפרקא לי' אשיתא על לגבה, כי מטא לערבות בריך, ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל. כי מטא לרמתקא דמחוזא בריך ברוך שעל"נ בגמל ובערבות, אמרי אניסא דרבים כו"ע מחייבי לברוכי, אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי. החילוק הפשוט שבהשקפה הראשונה בין רבים ליחיד, מפני שכך היא המדה שאין לרבים לברך על ניסו של יחיד והרבים כולם בכלל הנס שאירע לרבים, עוד לא הי' מספיק אם נבא אל תכלית של ברכת הניסים, שיש עמה ג"כ התעודה להודיע שמו הגדול של פועל הניסים יתברך בעולם, וזה התועלת מגיע ג"כ מנס היחיד לכל היודעים בניסו. אמנם הניסים בהיותם מכוונים לבד תכלית ההצלה שהם באים להוציא את הנתון בצרה מצרתו, גם לתכלית התשועה הנצחית של הגדלת הכח המוסרי אצל הכלל או אצל הפרט, שצריכים התבוננות על איזה מקצע של המוסריות הם מכוונים ביחוד, למען נדע איך לקבל מהם את התועלת הרצויה. כי הנה הטבע כמו שהוא הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתו. וע"פ המדה שלמדונו חז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, עלינו להכיר כי המדה של השלימות שנקנית מהטבע היא עוד נעלה מהקנויה מהניסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר ואין הניסים תדירים. אמנם להשלמת השכל הישר הטבעי, מועיל הטבע מאד לכל מעיין בו בדרך טובה וישרה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כי שמחתני ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן". אמנם האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעתם ובזמנם כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה. והנה דבר הבא להשלמת הרגש של התעוררות השכל ישלים פעולתו דוקא בחסרון התמדתו, כי ריבוי התמדת הרגש תבטלהו. ע"כ זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום". ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היתה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם
עמוד רמה
להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה. ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש. אמנם אם הניסים הפרטיים של היחידים, ישתמשו בהם ג"כ הרבים זולתם לברך עליהם בבאם במקום ההוא, יצא הדבר המכוון בעקרו להתעוררות הרגש, ושתהי' פעולתו בלתי תכופה לתכופה ומתמדת, וזהו נגד הכונה השלמה שראוי שהשאיבה הקבועה של הרוח הטהור לדעת את ד' ואהבתו ויראתו, תהי' מהידיעה האמתית של ההנהגה הקבועה הטבעית, וכאשר הורו בזה חז"ל באמרם: הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. כי מזה שמטביע המקום של המשכת התועלת הרוחנית הקבועה שהיא ידיעה השלמה של השכל השוקט, שזה צריך להיות באדם השלם בכל עת ובכל שעה, ושתהי' נובעת מהשקפה מובהקת תמידית ממעשה ד' הנפלאים בההנהגה הקבועה. וזה שמפנה את ההשקפה התמידית למדרגה של התעוררות הרגשית, נוטל הוא מן טבע השכל הקבוע את זיוו והדרו, ותמעט הבנתו לדעת מפלאות תמים דעים מההנהגה הקבועה. אמנם היחיד ודאי כל מקריו מכוונים ע"פ אותה המדה של ההשלמה שהוא צריך אלי', וכיון שהזדמן לאותו המקום ששם הותקן לו לחדש את ערך הרגשתו הנעלה, להיות לבו ובשרו מרננים לאל חי, חייב הוא לשלם חובתו שמשלמת אותו באמת. אמנם גם ההשקפות הפרטיות לא תוכלנה להיות דומות לכל אדם, כי איש כפי תכונתו ומעלת נפשו יקח לו שכל ושאר רוח מהמקרים הבאים לידו בימי חייו במה שיראהו ד' חסדו בניסים ונפלאות. השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזה הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נס בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם. ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנם היותר פרטי מהמקום. וכ"ז היא המדה הפרטית הראויה לאותם שהנס אירע להם כ"א לפי מעלתו. אמנם אניסא דרבים כו"ע מחייכי לברוכי בההשגה הכוללת, שהיא הכונה של ההשגחה העליונה "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד'".
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קמא. ברכות נט/א
קמא. ברכות נט/א
ר" א בר יעקב אמר דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד כו'. כלפי הסבות הטבעיות המתחקרות בזה, שכבר אמרו רבנן הבנת הדבר בבעיטת הרקיע, המכונה בכלל עולם החיצוני בערך אל עצם הכדור הארצי, שבו תמצא הסבה הגלויה אל הרעידה. אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהם נתלים הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להם יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקרי דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להם יחש אל מעמד השכל והמוסר וע"פ הם משתנים בפעולתם. והסבות העליונות הרוחניות שמתחת כסא הכבוד של ההנהגה האלהית השכלית, הנה נפגשות בשלשלת הבריאה לפעול על ההתועדות של הסבות השפלות שמוכנות בכחם מאז מעולם, אבל קשורים עם תנאים רבים שהם עולים שמים ויורדים תהומות.
עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קא. ברכות ח/א
קא. ברכות ח/א
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ד' ואילו וטוב לך לא כתיב. ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו ו;יא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ירו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חילי, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע"כ ביראת שמים נאמר "אשרי איש ירא ד'", שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כ שלמות יראת ד' היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתי שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. ע"כ זוהי באמת טובת עוה"ב, ששם מכירים מה היא הטובה האמיתית. ע"כ מהות הטובה שנמשכת מצד יראת שמים היא הטובה של העונג המורגש, שאע"פ שהיא בתכלית המעלה, אבל מ"מ היתרון שבה הוא מצד העונג, א"כ הוא דומה לאושר של עוה"ז. אבל הטובה שבאה מצד המדה הקדושה של אהבת ההנאה דוקא מיגיע כפו, ולהשתלם מעמל ידיו, היא תלוי' בחלק הטוב האמיתי של עוה"ב, ששם אך שם יוכר הוד זה השלמות. ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע"כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג"כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד'. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה
עמוד מב
הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמה דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי.
עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קיח. ברכות ט/ב
קיח. ברכות ט/ב
למה אמר אלי', ענני ד' ענני ב"פ, ענני שתרד אש מה"ש כו', וענני שתסיח את דעתם שלא יאמרו מעשה כשפים הם. תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב לדרך הישרה מהערה שכלית. ע"כ כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהי' הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע. שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהיא דרך ד' שכולה דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהי' עליהם מקום לדון כלל. ע"כ אלי' ע"ה נשתמש בזה הנס אע"פ שהי' מקום לומר מעשה כשפים הוא, כדי שישתמשו ישראל ג"כ בהערת שכלם לעזוב דרכי חושך של ע"ז, ולשוב לעבודת ד' מהכרה פנימית שהיא שלמות אמיתית ועומדת לעד, מה שא"כ חזרה שתעשה רק מפני מופת שאי אפשר לדחותו בשום עילה, אין הלב משותף בטהרתו, רק מפני החשבון היבש של השכל המכריח, אין לדבר קיימא. ע"כ בקש שיעזרם ד' לכונן לבבם לאהבת ד' ולהשכיל באמתו, ורק להעתיקם מההרגל הרע של ע"ז יועיל הנס של אש מן השמים, וממילא מתוך שיבחרו בטוב בהכרה פנימית, לא יעלה על דעתם כלל מחשבות רעות, לחשוב תועה לאמר שמעשה כשפים הם, כי הדבר שמסכים אל הטוב והיושר וההרגשה הפנימית לצדק ומשרים, מתקבל בלב כל נבון ומבקש דעת.
עמוד מז