קובץ א' – תקצד – תורת ההתפתחות
להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם.
קובץ א' – תקיא – תורת ההתפתחות
גדולתה של הצדקות וחדותה הפנימית תלויה היא במה שהיא מוכשרת להיות צופיה את הטוב העתיד. אין הזמנים חוצצים בפניה, כל העובר הרי הוא כקצף על פני מים, וכל הרע והכיעור המקצר את הדעת הכל עובר הוא. הנצח הוא מובטח אל הכלל כולו, והטוב המוחלט הוא מלא עולם גם בהוה, ומוכן להתבלט ביותר בכמה שדרות בעתיד. ההתפתחות, שרגילה היא להיות נשואה על כל לשון, כשהיא מרחבת את תכנה, הרי היא מקור של כל צדקות ישרות וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה. החשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן הכל מתעלה, ובכן הכל מתוקן לסעודה, ולטוב הגמור, והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה, וחסד עליון הולך הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה. וזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים, שממלאתם אהבת ד' ואהבת העולם והבריות כולן.
קובץ ה' ריט – הכפירה מול האמונה
בכל מקום שפקרו המינים תשובתם בצדם. כשם שהדבר מתקיים במובן התיבות והאותיות של תורה, כך הוא מתקיים בעצמיותן של הנטיות הנפשיות והשכליות. כל אותן ההרצאות והדרכים המביאים לדרכי מינות הם בעצמם ביסודם מביאים, כשמחפשים את מקורם, לעומק אמונה יותר עליונה ויותר מאירה ומחיה, מאותה ההבנה הפשוטה שהאירה לפני התגלות הפרץ. ההתפתחות היצירתית, שנוטים אליה כל ההולכים אחרי מוסרי השכל המופע מהחושים, גורמת בראשיתה לקצץ את ההמשך של אור האמונה, המלא כח ד'. ובאמת אין ערך לכל התוכן במקום שאין שום חסרון ביסוד ההמצאה העולמית, כי די באלהותי לכל בריה, וכח ד' הבלתי סופי מספיק הוא על הכל, מכל מקום מאחר שצביון כזה מתגלה בשכל, אף על פי שראשית שביליו נעו, ומרחיק בשטחיותו את האור האלהי מן הרעיון, בעומקו הרי הוא המקור היותר נשגב ליסוד ההשגחה. כי דוקא ההתפתחות ההולכת בקישור כל כך נמרץ, ממטה למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסלתה, היא המורה אותנו על ההבטה מרחוק, עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה לכל ההויה. ובזה הגודל האלהי מתפאר, וכל המגמות האמוניות מתאשרות ביותר, ומקום האמונה, הבטחון, והעבודה האלהית מתרחב. מאחר שהכל הולך למגמה הרי עין צופיה על כל, ומאחר שהכל מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו גם כן כדי להעלות מדרגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו. והמעלה הרוחנית המתעלה מעל כל מתראה היא ליותר מרכזית ביסוד ההויה, ונמצאת עליתו של האדם אליה מוכרה, ולא עוד אלא שאחריתיותה של המגמה, והצפיה המוקדמה שלה, מראה דרך להארה של אחרית מראשית, ועצות של דליגה ושל ישור דרך נתבעות. טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. והננו ממילא עולים למעמד המחשבה, שהיצירה העולמית, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת.
מאמרי הראיה – 243
על השניות (תום ומדע) שיחה עם הרב קוק
ההתפתחות התרבותית הרוחנית של הנוער הדתי כיום יונקת גם מהמדע הכללי וזה בולט בקלסתר פניו: שניות בעולם אחד. הוא שואף לאמונת תום, ומכאן שמירת המצוות המעשיות והשאיפה להתלהבות חיה של קדושה. ובמציאות עמוק בנפש מנקר… המדע ערער את הטבעיות והתמימות שבאמונה, ומכאן נראה כאילו נפגמה ונגרעה במדת מה ההתלהבות התמימה המתחברת עם קיום התורה ומעשי המצוות כולם ". הפתרון – אמר הרב קוק (לפי מה שתפסתי את דבריו) – לכאורה הוא כך. אבל בעצם השאלה היא העברת דרגות ההתפתחות מהאמונה הטבעית התמימה ע"י המדע להתפתחותה המלאה והשלמה של האמונה, שאז תפעול ביותר הארה. שעת המעבר קשה. צריכים התחזקות והיא ישנה. הדברים צריכים להיות ברורים. לא רק בעולם האמונה והקדושה בלבד ואף גם לא בעולם הרוחני והמחשבתי ישנה התערערות היסודות לרגלי המדע, אלא בכלל ערערו המדע, התרבות וההתפתחות, את היסודות הטבעיים הטבועים בחיים מעצם יצירתם והויתם. וכאן אותה השניות: הכל וכלם בעד התרבות וההתפתחות, בהיות הכל מחיב כי בתרבות וההתפתחות העתיד, בו טמון וצפון אושר האדם, גאולת האנושיות ותקון כל העולם; ובמציאות התרבות וההתפתחות הביאו לכאורה רעה לעולם ומתוך כך השאיפה, שישנה בתרבות החדשה, לחזרה לפרימיטיביות עד כדי מצב פראי. ויש כאלה שהם מאמינים ובטוחים למצא ע"י הנסיגה הזאת את האושר אבל כל הטוב והאור שנמצא בהתפתחות המדעית עומד בנגוד לשאיפה הזאת. התרבות והתפתחות במהותן הלא הן הולכות להעלות את הכחות הטבעיים המונחים בשורש החיים למדרגה יותר מעולה ולהתפתחות יותר עליונה, לגלות את כל הטמיר והצפו בכחות הללו, שע"י מצבם הפרימיטיבי הנם בהסתר ובהעלמה ועי"ז היקף פעולתם מצומצם ויכולים לספק את הנפש בזמן שאדם עומד על מדרגה תרבותית נמוכה. בהרחב היקף התפיסה והמחשבה של האדם אין ביד הכחות האלו להעלותם ממדרגה למדרגה. בשעת העברה ממדרגה למדרגה, עד הגיעם לידי השתלמותם והתפתחותם המוחלטת נעתקים היסודות והכחות הללו משרשם, מתמוטטים עמודיהם. מטבעיותם יצאו ולידי השתלמותם לא הגיעו. בכחם הטבעי הפרימיטיבי אינם יכולים לפעול, כי ערערנום ועוררנו וגלינו בהם עוד כחות צפונים שגם הם התחילו כבר לפעול, וע"י רבוי הפעולות הללו נפרעה ההרמוניה והאחדות. ומתוך כך ישנה השניות, עד שעת הגיע ההתפתחות המלאה שאז תגלה שוב האחדות, שתפעול כבתקופה הפרימיטיבית אך ביתר אורה, ותביא להרמוניה שלימה ומקיפה. השניות תחלוף, ההתפתחות והתרבות תביאנה אך אושר וטוב לעולם. מי שאינו יכול להבחין שהשניות הזאת מקורה בעצם ההתפתחות ובעצם ההעברה ההדרגתית מחיים טבעיים לחיים תרבותיים, תולה את הקולר בתרבות ובהתפתחות וחושב כי תור הזהב זאת אומרת: הפראות, אי המדע ושלילת ההתפתחות הרוחנית של האדם. אולם הדבר בעצם לא נכון; בזמן שהאדם היה במצב פראי הכחות שבו לא פעלו כראוי וחסרו בהם שלמות והרמוניה, ודוקא התרבות וההתפתחות תביאנה אורה לעולם. צריכים רק לדעת שההתפתחות ההדרגתית מוכרחה להביא בעקבה התערערות היסודות הקודמים ותלישתם, במדה ידועה, משרשם, ושעה זו קשה היא. אולם בדעת האדם, כי לא התרבות גורמת לזה אלא להיפך, המצב הטבעי שעד עכשיו, וכי צועדים קדימה לשלמות ולטוב יתחזק ויתנחם ויתגבר וזה יוסיף לו אומץ להרגיש אושר גם בשעת ההדרגה. וכגורל התרבות וההתפתחות הכללית והרוחנית כך הוא גם הגורל של התעלות רגשי הקדש וארחות האמונה והקדושה ועילוים. בעצם ההויה של נפש האדם טבוע היסוד של ההכרח הנשמתי והאמונה באלקים יוצר העולם ומשגיח על כל, יראת הרוממות והאהבה ושאיפת הדביקות האלקית העליונה. ואמונה זאת היא תוכן החיים ופועלת על האדם בכל ימי חייו ובפעולותיו. והיסוד הטבעי הזה שבמעמקי הנשמה, בהתפתחותו המוחלטת והמלאה, יפעול בקדושת קדושתו בחיים ובזיו אורו ביתר שאת וביתר עז. החובות המעשיים, הנובעים מאמונה זו ומחויבים מעצם היסוד הטבעי הקדוש הזה הטבוע באדם, יפעלו את פעולתם ויתמלאו ע"י האדם ביתר שלמות וביתר שמחה. ההתפתחות הרוחנית והמחשבתית אינה יכולה, איפא, להוות יסוד לגזול מהאדם את מנוחת נפשו ולגרום לשניות בחייו, להרוס את יסודות אמונתו ולערער את תמימותו ואחדותו. להיפך, כל מה שהאדם מתפתח יותר וצורתו הרוחנית משתלמת יותר, צריכה האמונה, באורה הבהיר ושלמותה, למצוא קן בלבו באופן יותר יסודי, יותר אחדותי ויותר הרמוני. כי הלא יסוד האמונה טבוע באופן טבעי בחיי נפשו, וההתפתחות הרוחנית שלו עוזרת רק לגלות את כל הטמיר והצפון בכח הקדוש הזה, החלק האלקי שבו, השואף לשרשו, המתעלה והמעלה את האדם אתו. ואם כך, כל מה שהוא למראית עין ואפילו הרגשת הנפש שניות, הנגרמת ע"י המדע הכללי והתפתחותו הרוחנית של הנוער גם במובן הכללי, הנהו כתוצאה משעת המעבר, שעת ההתפתחות ההדרגתית, שאז היסוד הטבעי הפרימיטיבי נעתק משרשו ועד הגיעו לידי השתלמות נדמה שישנה שניות. העצה היעוצה: ההכרה הברורה והמוחלטת, שההתפתחות המקודשת בהגיעה לקצה תביא בכנפיה לידי השתלמות מלאה גם את יסוד הטבעי הקדוש שבנו, האמונה וההכרה האלקית. הידיעה התמידית, שאנו נמצאים, ע"י התקדמותנו וצעדנו לקראת השתלמות, במצב של מעבר והדרגה שזה מוכרח לגרום שהיסוד הטבעי הרוחני שבנו איננו יכול לפעול באופן פרימיטיבי כמקדם, אבל טרם נתגלתה הפעולה החדשה של ההתפתחות, וזה גורם שמצד אחד אמונתנו תהיה יותר צרופה, הולכת ומתעלה ותהיה באמת יותר אמיצה ויותר מזוקקה, ולא נפחד אם מצד אחד ירמה אותנו הדמיון הכוזב לחשוב שלכאורה פעולתה עלינו נחלשה באיזו מדה ידיעה והכרה זו תחלוץ אותנו מן המיצר והמבוכה. הדבר הזה יתן לנו כח ועצמה להתחזק על הנפילות הזמניות הבאות מתוך הדרך לעליה וכמדרגות ממנה, ובהן העליה. המדע אינו צורר לתום. בהגיע המדע להשתלמות המוחלטת התום יהיה תוצאה ממנו, וזאת נחמתנו ! מהאור האלקי הנצחי, אשר נתגלה בהופעות קדושות על אבותינו ועל רבותינו הקדמונים רוויי שאיפת הקודש העומדת ממעל לכל סדרי הזמנים וארחות ההתפתחות, הננו יונקים את לשד חיינו ואומץ בטחוננו. לרום הפסגה הזאת הננו שואפים, להעלות גם את תחיתנו הלאומית לכל ערכיה שיזדרחו ביותר פה, בארץ תקותנו, אדמת האבות והבנים. ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור, עד נכון היום. נרשם ע"י ש"ז שרגאי, נתיבה שנה ז' חוב' ד' תרפ"ט)
אגרות הראיה / כרך א / צא
וע"ד המדרש, הפי' הפשוט הוא, שלולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה היתה הבריאה יותר מבורכת, והי' טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה ע"כ זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים. וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע.
וע"ד מנין שנות היצירה ביחש להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למנין תקופתנו הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים, ובמד"ר "שהי' בונה עולמות ומחריבן", ובזוהר פ' ויקרא שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה; אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות ביאור רחב מאד מאד. א"כ אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם, אבל שלא היה בינתים חורבן כללי, ויצירה חדשה, ע"ז אין מופת מוכיח, כ"א השערות פורחות באויר, שאין לחוש להן כלל. אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה, שאפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבו"ד א"א, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלקים". והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי, והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים, הוא צמצם שדוקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה הציורים יוכלו בנ"א לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם, ואור יקרות וקפאון, שהם סתרי תורה, שבעוה"ז
עמוד קו
הם יקרים ויהיו קפויים לע"ל, רק הוא יגלה לנו פרטי הדברים. אבל עכ"פ אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר אלקינו יקום לעולם. "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, והסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד'". כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ד', והאמצעיים, רבים או מועטים, לרבבי רבבות, הם הכל מעשי ד', שלא חיסר מעולמו כלום, ושאין קץ לגבורתו ועז חכמתו ותפארתו ב"ה וב"ש לעדי
עד. ופעמים שאנחנו מזכירים את האמצעיים ג"כ בשם, להרחיב את הדעת, ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויצר ד'" "ויעש ד'" כמו שאנו אומרים " אז יבנה שלמה", ואין אומרים ששלמה צוה לשרים והשרים להנמוכים מהם, והם להאדריכלים והאדריכלים לאומנים והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עקרי. כן כל מה שיחקר בהרבה רבבות שנים בהגדלת הדרכים והאמצעיים, עוהם מוסיפים לנו דעה והשכל בגאון ד', המה ברב הפעמים מקוצרים, ותוכן הדבר שיש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי-מכוונת כלל. למשל אנחנו יכולים להבין, אם הי' נודע דבר תנועת הארץ לפני כמה אלפים שנה למפרע בהמון הי' המין האנושי מתירא לעמוד על רגליו, פן יפול מכח התנועה, וק"ו שהי' מתירא לבנות בנינים רמים, וזה הי' מביאו לרפיון-לב למניעת-פיתוח שאין לשער, והחשבון של כח המושך לא הי' יכול להבטיחו, אחרי ראותו בעיניו שכל דבר העומד על דבר מתנעע איננו בטוח מנפילה. רק אחרי בגרות של הרגל יפה היה מקום לצאת ההכרה של תנועת הארץ, שלא תקבל האנושיות מזה אך טוב.
כן הדבר נהוג ג"כ ביחש הרוחניות, למשל השגחת השי"ת היא יסוד המוסר האנושי והצלחתו, ולכשיתברר יפה בעולם בדעה גדולה ובהירה הוא יהיה יסוד האושר, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד'". והנה כנסת ישראל היתה צריכה להתעמל הרבה עם כל עובדי ע"ז, להבינם שעם גודל הבריאה אין עכ"ז האדם מבוזה עד שלא יהי' ערך להנהגתו המוסרית, כ"א היצירה המוסרית של האדם היא חשובה מאד יותר מהברואים היותר גדולים בכמותם לאין ערך. אבל לא בנקל עלה הדבר להטביע במקצת חותם ידיעה זו עם השמירה של ההכרה הפנימית של כבוד ד', שהוא ג"כ בעיקר היסוד היותר הגדול להשתלמות האנושית, וכל היצירה הכללית בהוה ובנצח, בחיי חומר וחיי רוח. וכ"ז העמל היה נדרש, איך להתאים בלב הקטן של האדם את המחזה של גדולת היצירה ושפלות האדם עם חזיון הכרת יד ד' הגדולה, ואיך שהוא נעלה ומרומם מכל הערכים ההסכמיים של כל נוצר, מה היה אם היה אז ידוע ג"כ מכל המון העולמות המעשיים שבציורי המדעים כעת, אז היה כדק נחשב, ומוסרו כאין, ולא היה אפשר להקים בקרבו רוח חיים של גדולה ותפארת כלל. רק עכשיו, אחרי שגם עם הציור ווהיה גדול אז לעיניו כבר נלחם ויוכל, שוב אין מבעתים אותו בשום גדולה כמותית לפי האמת. אבל כל אלה צריכים זמנים והכנות, והציורים הסיפוריים, בין
עמוד קז
הנמשכים מכח הסקירה על הבריאה מדרך המושכל, בין הבאים מהתגלות יד ד' על ידי נביאיו, צריכים תמיד להיות נושאים עמהם את הכח המאדיר את החיים ואת ההצלחה לאמתתה, ולא להביא לאדם ציד של ידיעות קטועות להשתעשע בהן בשחוק ילדות. וכשתשכיל בזה תבין, שיש ערך נשגב למה שמתגלה וכן למה שמסתתר, ודרכי ההסתרה הם רבים וגדולים מפליאות נתיבות חכמה העליונה של אדון כל המעשים פלא יועץ ב"ה. וכשתלך בדרך זה הנני בטוח בע"ה שלא תכשל, ותעש חיל בישראל, את האלקים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ותשמח ותעלז בגאון שם ד', ובמתת חבלנו להיות לברית עם לאור גויים, ונזכה לשוש במשוש ארץ צבי, לספר בציון שם ד' ותחילתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד' בתתו מציון ישועה לישראל תפארתו. "והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", אמרו חז"ל כבר עשיתים לר' עקיבא וחביריו.
אגרות הראיה / כרך א / קלד
בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, ע"ד הדעות הבאות ע"י המחקרים ההדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה. דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מ"מ אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו. עקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במו"נ, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפ"מ אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרקשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת. וכשאנו באים לידי מדה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דוקא נגד הציור המתפרסם
עמוד קסד
בין החוקרים החדשים, וכאשר אין אנו נוגעים בדבר נוכל לשפוט משרים, ועתה נוכל לבטל את החלטותיהם במנוחה במדה זו שהאמת תורה לנו את דרכה.
עיקר תפארת חיינו, הוא האמת, של האחדות ברום גבהה ופארה הנצחי, והצדק הנצחי ההולך עמה בלא פירוד. זאת היא נשמתא דאורייתא שדוקא מבעדה נוכל להציץ גם על גופא ולבושין דידה. ובכלל הרעיון של ההתפתחות האיטית עומד הוא גם הוא בראשית התפתחותו, ואין ספק בדבר שישנה את צורתו, ויוליד חזיונות שבהם נראה ג"כ דליגות, המשלימות את חזיון המציאות, ואז יובן אורם של ישראל בעצם בהירותו.
הדבר הוא ההפך ממחשבת החוקרים באוה"ע, ובישראל ההולכים בעקבותיהם, הלוקחים את התנ"ך ע"פ ההסברה הנוצרית, שעל ידה נעשה העולם הזה בית כלא. אבל ההבנה הטהורה, של שמחת החיים ואורם, אשר בתורה, היא דוקא ע"י הערובה הבטוחה של העבר, שהיה האדם מאושר מאד, ורק מקרה של חטא הרחיק את דרכו. מובן הדבר שמכשול מקרי מוכרח הוא להיות נתקן, והאדם ישוב למעלתו לעד. אבל רעיון ההתפתחות בלא סיוע מהעבר, יפחיד לעולם שמא יעמד באמצע דרכו, או שמא יסוג לאחור, כיון שאין אנו מוצאים מקום בטוח לומר שהאשר הוא טבע קבוע לאדם, וק"ו להאדם החמרי כמו שהוא בגוף ונשמה יחד. ע"כ רק הוית האדם בגן-עדן מקיימת לנו את עולם האור, וממילא הרי זה ראוי להיות אמת מעשית והסטורית ג"כ, אע"פ שאיננו מעכב לנו.
ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דוקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להלחם עליה ג"כ. יש ע"ז דוגמאות מוכיחות, אבל קשה לי להאריך, ולחכם לב שכמותך יספיק הקיצור, למען דעת איך לדגול בשם ד' ממעל לכל הרוחות המנשבות, ולהשתמש בכל לטובתנו האמתית, שהיא גם טובת הכל.
לנבוכי הדור / פרק נב
ההשכלות הכלליות המעשיות, ודאי המה קנינים נחוצים לכל אדם ולכל אומה, ואין צריך לבאר חובתם הכללית בכלל האומה. אמנם, צריך לעולם לדעת כי יסוד ההשכלה הוא קיבוץ ידיעות נכבדות מאיזה מקצע שיהיה. על כן, ראוי לנו לטול חלק בראש בהשכלתנו אנו, שהיא דעת תורתנו לכל צדדיה, והרחבתה בחלקיה המעשיים והעיוניים.
מעצור בענין התרחבות הדעות מצד התורה אחרי הבירור הגמור של עומק ההבנה בתורה ודרכיה, לא נמצא כלל. כל דרכי הבקורת לא יוכלו להניא שום כח מכחותיה של תורה, ושום חכמה מדעית לא תוכל להצר צעדיה. ובאמת, אין אנו אחראים אפילו להשוות פרשת מעשה בראשית עם המחקרים הניסיוניים. כי אפילו אם נאמר שהנבואה לקחה ללימודיה את חזיון היצירה כפי המפורסם אז18 להיות ליסוד לציור הכללי של יחש הבורא לבריאה, כדי שיכיר האדם את קונו, ועל פיו מיוסד יום השבת כפי אותו הציור שהיה אז – שודאי גם איכות הציורים המוסכמים המה גם כן יש להם ערך בסדרי הבריאה ודרכי ההתפתחות האנושית, שמהחכמה הכללית האלהית נערכו לפי מדותיהם וחילופי זמניהם – אין בכך שום הפסד. וקל וחומר שהננו רואים שיש יכולת לפרנס את כל דבריה של תורה גם על פי עומק המסקנה של הדרישות האחרונות.
על כל פנים, אין שום מעצור מדרך אמונה שלמה לפני כל הרחבה מדעית באמת. על כן, המלחמה שחדשו אחדים מהסופרים על האמונה, אין לה שום אידיאה מוסרית כלל. ועל חנם יעשו ערבוביא וביטול הסכמה באומה. 'לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע'
.
לנבוכי הדור / פרק ה
שאין מעשה בראשית שבתורה כולו כפשוטו כי אם יש בו גם עומק משל, כבר כתב הרמב"ם1. על כל פנים אין זה מעקרי תורה. הוא ז"ל אמר2, שאם היה לו מופת על הקדמות היה מפרש כתובי החידוש כאותו צד שפירש כתובי ההגשמה. אמנם, במקום אחר3 אמר שאין בריחתינו מהקדמות רק מפני תואר הפסוקים, כי אם מפני סתירת יסוד התורה שבה. שהרי אין עם הקדמות נס ושינוי מנהג, אם כן, העמוד שיסודי הדת נשענים עליו היה בטל חלילה.
והנה מובן היטב, שדרכי הדרישות החדשות שטוענות רק בהתפתחות אין בהן ביטול כלל ליסודי התורה, ואף לא לתואר הכתובים של מעשי בראשית. אם יאמר הטוען, שכיון שנתפתח למשל חומר הכדור במשך רבבות שנים, אם כן אינו רואה כאן יד ד'. ועוד יטעון: האורך הזה למה? ולמה לא יצאה הבריאה ברגע אחד אל הפועל? על זה נשיב לו בטעם ודעת, שדרכי ההתפתחות וההליכה של הדרגה בסדר המציאות לא הרחיקו אותנו מעולם מדעת את האלהים, כי אם קרבונו אליו באהבה ורוממות נפש. שהרי אנו רואים דרכי הסיבות והמסובבים לעינינו מעשים בכל יום, ומכל מקום כיון שאנו רואים שעושים מעשיהם בסדר נפלא, בחכמה רבה וחסד ורחמים גדולים, אנו מכירים את הפועל המחיה את הכל שהוא אלהים חיים, שלו עצה ותושיה4, חסד ורחמים. מה בין התפתחות כדורי הכוכבים והעולמות לפי גדלם ברבבות שנים5, להתפתחות העובר במעי אמו במשך ירחים? ובכל זאת אנו מכירים כי 'נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד… אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו'6. ומכל שכן, אם נמנה סדרי ההתפתחות שעלו בהם החלקים האורגנים מעת היותם ליסודות פשוטים עד בואם למצב אדם שלם חי ומשכיל, גם צדיק וישר ורב כח ועז. הנה התקופה גדולה והדרכים הולכים לאטם, והן הן שיעידו לנו על כח ה', בבואם לכלל תכלית נכונה.
והנה, זה פשוט אצל כל יודעי תורה, כי לא נתבארו מעשי בראשית בתורה כי אם מעט מזעיר. ואמרו ז"ל במדרש רבה7: להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים. ויסוד הדבר, שלא דברה תורה כי אם במה שנוגע לכדור ארצינו, וגם זה רק לפי התוכן שיובן הצד המוסרי8 שנוגע להישרת דרכי האדם בהליכותיו החיצוניות ורגשותיו הפנימיים יפה יפה.
כשנעמוד על סדר הבריאה של הכדור הארצי שלנו ממקום שהתחילה התורה לספר, נמצא שהיה בלא סדר, ומרוב הקיטורים והאדים העבים והלחים היה מלא מים וחושך. והצעד הראשון היה שנטהרו קצת האדים עד שהיה קצת אור שולט, אבל לא היה בהיר כל כך האויר, עד שיהיה אפשר לראות ממנו גוף המאורות. אם כן רק האור נברא, לגבי כדורינו, ועצם המאורות אינם נחשבים לברואים מצדו, שאלו היה אדם עומד עליו לא היה מכיר כלל שישנם מאורות במציאות. אמנם, בוקר וערב היה על כל פנים מסיבוב הכדור. ואחר זה בא האויר לציור הראוי להקרא בשם רקיע, אף על פי שהלחות היתה רבה מאד, למעלה מחוג האויר המורגש בראיה, אילו היה אדם עומד אז עליו. ואחר כך התכנסות מימי הארץ למקום אחד, והתפתחות הכח של הצמיחה. ואחר כך זיכוך האויר עד למדה זו של ראיית המאורות יפה, באופן הראוי גם כן להתפתחות שכלית לאדם לחקור על סיבוביהם. ורק אז נעשה האויר מוכשר לנפש חיה ונבראו בעלי חיים המעופפים שפורחים במקום שהאויר דק, ודגים שאינם צריכים לטהרת האויר כל כך. ואחר כך שנטהר האויר ביותר, ראוי היה ליצירת בעלי חיים הולכים על הארץ והאדם.
והנה, אין כתוב בתורה 'ויעש אלקים ביום הראשון', 'ויעש אלקים ביום השני' וכו', כי אם נסדרו המעשים בסדר נכון והדרגי, ועל כל חלוקה הזכיר 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד', 'יום שני' וכו', שהוא אחת לנו אם נפרש שהיה המעשה ההוא מכוון ביום תמים של כ"ד שעות, או שסתמה התורה כמה עלה זמן לכל שכלול. (כי אם) ההבנה הראויה להצטייר היא שנערך הכל על פי סדר וכונה והכנה נאותה לתכלית החכמה והצדק האלהי, שבפועל יפעלו הרשמים על השלימות האנושית. בהיות יום השביעי קודש לזכרון מעשי בראשית, על כן מובנות הנה שש החלוקות הכוללות כערך ששת ימים ממש. גם אין כל מניעה בזה לא מצד הכתובים, ולא מצד חובת קדושת השבת שמכוונת כפי הציור הפנימי של האדם.
ואפילו אם נפרש עוד יותר על פי משל, את הסידור של בריאת האדם, שימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע, אין דבר מתנגד ליסודי התורה אם הכונה היא שאחרי שבא האדם קרוב למעלת ההכרה האנושית, ורגשותיו התחילו להתפתח באופן נאות אל הטוב והצדק וגם כן אל הנעם והיופי, מצא את הארץ גן עדן לפניו, ומטבעו ורגשו הפנימי הכיר יחש בינו לבין קונו. והסכימה דעתו על פי הכרתו הפנימית – שהתגברה גם כן ברב תוקף כפי חוזק הנפש הטבעית של האדם9 שלא הוטמאה בחשבונות רבים – שראוי לדבק בהדרכה הטבעית לא לעורר יותר מדאי את תשוקותיו. ובפועל נגלה לו, במה שכפי טהרת נפשו הטבעית היתה דרך השגת הדרכה מוסרית קרובה להיות מושגת כפי תכונתה השכלית גם כן בכל עז הכח המדמה, שבהשתלמות שניהם יחד תמצא הנבואה השלמה. אם כן תיכף, בהתנער היחש שבינו לבין יוצרו המדריכו בדרך טובים – זה היה דבר ד' שנגלה לו 'מכל עץ הגן אכל תאכל'10. (רק) [חוץ] מעץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, שהכיר בו בהכרה טבעית כח להגדיל סערת תשוקותיו לצאת ממנוחתו הטבעית. ומזה תבא המכשלה שלא להאמין במנוחה, במורה הדרך הישרה, כי אם לבחון את הרע אולי אינו רע, ולסור מן הרע רק אחרי הודעו בידיעה והרגשה שהוא רע. ומזה תבאנה כל העלילות ההסתוריות שהנה הדריכו את האדם על ידי מה שהרגיש את הרע בכל עומק מרירותו, אבל כמה רעות יסבול מזה באין חקר, מה שלא היה צריך לזה במצב המנוחה הטבעית, הוא היה ראוי לדעת רק את הטוב – (ו)הנה התחיל האדם להרגיש צורך יחש בינו לבין קונו, באורח ישר מאד בשמירת טהרת טבעו, ועוד לא קנה מושג חיי משפחה, ולא יחש נכון עם שאר הבעלי חיים.
אחר כך התפתחה השגתו להבין יחש שאר בעלי חיים, 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'11, והכיר יתרונו עליהם. אז התחיל להרגיש צורך בחיי המשפחה. 'ולאדם לא מצא עזר כנגדו'12. בהיותו שקוע בשרעפיו, נפלה עליו תרדמה, ובמחזה ראה כי האשה אשר עמדו מצלעותיו לוקחה13. יסוד חיי המשפחה הוא להכיר שרק על ידי שניהם ישתלם הבנין, ולא להיות רק ל'עזר' לבד לתועלת היחיד, כי אם להשלמתם שניהם – 'כנגדו'. וזה השיג באופן רשמי על ידי פעולת המחזה שבתרדמה. מאז התחיל אותו היחיד להכיר ערך חיי המשפחה בטהרתה.
אמנם, המצב הטבעי והריעות עם בעלי חיים הביאם להבין שיחם ושיגם, וגם בעלי חיים, בפרט הערומים שבהם, הבינו גם כן חלק רשום מהלך נפש האדם. על כן, הנחש14 בחפצו להזיק, התחיל כטבעו לעורר רגשי תאוה בלב האשה אל פרי העץ הידוע, ופרץ חומת המנוחה, ונתגבר בתחילה כח התשוקה על חפץ המנוחה הטבעית, ומזה נולדו כל סכסוכי החיים.
במצב המנוחה, אין צורך לעמל ולא להערות של מכאובים לחזק המוסריות, כי האמת והצדק ודעת אלהים הם מושגים מבוררים, פשוטים וקרובים, למי שלא פרץ חומת הטהרה של המנוחה הטבעית בנפשו, ולא היה צורך לא לחלאים, ולא למיתה. ואולי היה הגוף הולך ומשמש את הנפש עד זמן שישלים את חוקו והיה מניחה אחר כך בשמחה וטוב לב, או מצב המנוחה וטהרת החיים הטבעיים הרוחניים והגשמיים, היה גורר אחריו העדר הצורך כלל בשום פירוד של הרוח מעם הגוף. המקום ודאי לא יהיה צר לבני אדם15. כי ברב ההשתלמות ההדרגית יתגלו עוד בנקל דרכים להתיישב בכוכבים רבים ועולמות אין מספר16. אהבת הבנים היתה באה מטעם השכל וההכרה של הצדק והיושר הטבעי, ולא היה צריך לסעדה על ידי חבלי הלידה, כטבע כל דבר שיהיה יקר על ידי הכבידות שיש בהשגתו.
אמנם, בהפרע מצב המנוחה התחילו הכוחות להתפרץ מגבולם, לשאוף כפי התשוקה של ציור ההנאה ולא כפי המנוחה הטבעית. אז הכירו כי ערומים הם, והתחילו להרגיש הנוחם בכל מכאוביו. והרגש החזק וכח השכל הטבעי, שהיה עודנו איתן עם כח המדמה שלא נטשטש עדיין, היה מעמד הנבואה מוכן מיד, והם ברגשם הטבעי עשו להם חגורות, התחבאו מפני קול אלהים. אז התחיל מצב הריחוק של הבעלי חיים מן האדם, כי נתרחק מהם הרבה ביציאתו ממנוחת הטבע שהמה עדיין נתונים בה, והוכרה השינאה במין הנחש ביותר, לרעתם ולרעת הבעלי חיים, כי בהיות האדם קרוב להם היה מוכן לרוממם. ומצב האשה הוכרח להשתנות לתת גדר לתגבורת הפרעת המנוחה על ידי תשוקת החמדה של השעה, ועול החיים הוכרח להיות כבד מאד, ועמו המיתה המוכרחת גם היא, לשום על כל פנים קץ להמצב הבלתי טבעי. ומהשתלמותם בדעת והכרה, יד ד' היתה זאת לעשות להם כתנות עור, שבזה הותחל השבר להתרפא. אך בדרך רפואה ארוכה מאד, מסובלת ממכאובים רבים וקשים.
והנה, מַעבר זה עבר אחד מכל החיים שהשתלם באופן ראוי לשם אדם, ועל ידי אלו הסיבות הנפשיות נעשה פרץ גדול בינו לבין החיים. וזהו היחיד הוא האדם ההיסטורי, שמכאן ואילך תספר התורה תולדותיו בדיוק נמרץ.
אם כן, אין בכל דרך הדרישה החדשה אפילו לפי דעת דרווין, אף על פי שהיא רק השערה, סתירה לפינות התורה. שיסודה רק שנכיר, שכל הסיבובים הגדולים מאחר שהם ערוכים בחכמה ופונים לחסד ולרחמים, עשויים הם בחכמה ודעת, ונובעים ממקור החיים והשלימות. והחכמה האלהית, או קרא הענין האלהי, או טבע האלהות, הוא שמחייב ההדרגה כולה. אבל, אי אפשר כלל שיחסר איזה דבר שצריך לההשתלמות היותר שלמה, היא השתלמות רוח האדם והכרתו השלמה, עד שישוב למנוחתו הטבעית וגן עדנו, אך באופן יותר שלם עוד, עדן שלא ראתה עין כל בריה. והוכן הכל מראש – כח הנפש והכשרה לנבואה, אפשרות לניסים לשעתם ובכל עת – כפי הצורך של השלמת הרוח האנושי וכל ארחות חייו. ואך מקצר דעת יחשבו נבוכי דורינו, כי שיטת ההתפתחות על דרך קאנט לאפלאס ודרווין ועוד מחכמי הזמן, תביא עמה הריסת התורה, חלילה וחלילה. תורתנו הקדושה כולה, עם כל מסורותיה ההסתוריות וקבלתה הנאמנה, לא תנוד אף נדנוד קל מפני כל בקורת. ואם ההכרה ההגיונית תביא לאמת אותן ההשערות, ומכל שכן אם מופתים מכריחים יולדו להם, יהיו רק עוזרים לבאר ארחות סיפור מעשה בראשית שבתורה כפי המוסכם אל השכל. אבל האמת ההסתורית ודעת האלהים ועמה חובת השמירה של כל התורה כולה, לא תתחייב להשתנות אפילו שינוי קל, מחמת רושם של הידיעות והדרישות החדשות17. אבל עוד ירחיבו את הלב, ויגדילו את מושגי דעת האלהים ואהבתו ויראתו, והחשק ללכת בדרכי הטוב והצדק שהם דרכי ד' ביתרון רב18.
כללן של דברים, אף על פי שעוד אין שיטת הפילוסופים והחוקרים האחרונים דבר של הכרח, אבל כיון שהדור נוטה להשערותיהם שנראות ישרות לפי תולדות איזה דרישות ומופתים קרובים, כבר הספיקו להרס את אמונת התורה מלב צעירים נכשלים, ובאים בימים הדומים להם ברפיון כח הבינה וההכרה הישרה. על כן עלינו החובה לבאר, שאם יהיו גם כן כל אלה החקירות מאומתות, אינן נוגעות מאומה ליסודות התורה וסעיפיה, כי אם הם מעירים לפרש פרשת מעשה בראשית הסתומה, שכבר אמרו חז"ל: להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב 'בראשית ברא אלהים'19. וכבר ביארו המקובלים ביחוד20 וסמכו גם כן על דברי מדרש21 שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן22, שעברו כמה תקופות על הבריאה עד שבאה לזה המצב, אבל, היסוד העקרי הוא רק להשכיל כי הצדק והיושר הניתן ביד האדם בבחירתו, נמצא בכלל כוחות המציאות כל הדרכים הצריכים להשלמתו. ודרכי ההשלמה של הצדק האנושי, הם כערך תכלית עליון להמציאות שהולך ונבנה על פי כל סדרי החיים, והליכות ההיסתוריא הכוללת, ושל ישראל ביחוד.
1 מורה הנבוכים, ח"ב, פרק כט.
2 שם, פרק כה.
3 שם, פרק כה.
4 עפ"י משלי, ח, יד.
5 לעיל פרק ד. ע' אגרות, א, צא, עמ' קה-קו; ש"ק, ה, ריט.
6 תהילים, קלט, יד-טז.
7 לא נמצא במדרש רבה. לשון דומה מופיעה ב'בתי מדרשות' לרב שלמה אהרון ורטהימר (מהדורת א"י ורטהימר, ירושלים תשמ"ט), ח"א, מדרש שני הכתובים, פ"א, עמ' רנא: 'להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב'. אמנם, מופיעה לשון הרב ברמב"ם 'מורה הנבוכים' בפתיחה, וברמב"ן, בראשית א, א. במורה הנבוכים ציין הרב אבן שמואל לתנחומא ישן, בראשית, א, סי' יא.
8 אגרות: א, צא, קלד; עין איה, שבת ב, פ"ח, מד.
9 ע"ע ש"ק, ג, סג.
10 בראשית, ב, טז.
11 שם, יט.
12 שם, כ.
13 ע"ע ש"ק, א, תקצד.
14 בכתב היד נוספה ההערה הבאה בצד העמוד: 'ואין קפידא אם נצייר הנחש כולו ציורי, וכן עץ הדעת על התגלות הנטיה לצאת ממצב המנוחה והתמימות העדינה'.
15 ע' תנחומא, צו, פרק יב.
16 ע"ע קמי"ק, ב, עמ' יז, יא.
17 ע' אדר היקר, עמ' לח.
18 ע"ע ש"ק, ה, ריט. וכן ע' רמב"ם, ה' יסודי התורה, ד, יב; מורה הנבוכים, פתיחה, ד"ה ודע כי אשר; שו"ת רמ"א, ז; 'מור וקציעה' לרב יעקב עמדין (ירושלים תשנ"ו), עמ' שז, ד"ה וכן ספרי רפואה.
19 לשון דומה מופיעה ב'בתי מדרשות' לרב שלמה אהרון ורטהימר (מהדורת א"י ורטהימר, ירושלים תשמ"ט), ח"א, מדרש שני הכתובים, פ"א, עמ' רנא: 'להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב'. אמנם, מופיעה לשון הרב ברמב"ם מורה הנבוכים בפתיחה, וברמב"ן, בראשית א, א. במורה הנבוכים ציין הרב אבן שמואל לתנחומא ישן, בראשית, א, סי' יא).
20 ע' בפירוש על התורה לרב מנחם בן בנימין רקנטי (מהדורת א' גרוס, ירושלים תשס"ג), בראשית, ד"ה ספר הזוהר; באור הגר"א לספרא דצניעותא (ווילנא והורדנא תר"ב), פרק א; עבודת הקודש לרב מאיר גבאי (ירושלים תש"ע), חלק ד, פרק ה; עמק המלך לרב נפתלי הירץ בן יעקב אלחנן בכרך (בני ברק תשל"ג), שער ה, פרק ל, מו.
21 מדרש רבה: בראשית, פרשה ג, ז; פרשה ט, ב; קהלת, פרשה ג, יד; ילקוט שמעוני, קהלת, פרק ג, רמז תתקסח.
22 ע"ע בהסבר הראי"ה לדברי הרמב"ם בזה, אוצרות הראיה, ב, עמ' 263, סע' יא.