עבודת היצר היא נושא משמעותי מאוד בעבודה המוסרית של האדם, לפי הרב קוק יש לראות את מלחמת היצר כחלק מתהליך כללי שעובר העולם, שמתחיל מאוסף כוחות עצומים ובלתי נשלטים ונע לעבר עולם מסודר בעל כוחות הרמונים ומאורגנים זה עם זה.
גישת הרב קוק לעבודת היצר קשורה לתפיסת האמונה הכללית שלו, לפי הרב קוק האמונה באלוקים משמעותה הרבה מעבר להצהרה בכך שקיים כח אין סופי במרום, אלא תפיסתה שאומרת שהעולם עצמו הוא הופעה של האלוקות באופנים שונים, לכן כל המציאות היא בעלת חיות אלוקית ובעלת אורגניות והרמוניה פנימית שהולכת ומתעצמת לאורך השנים. העובדה שהעולם הוא הופעה של האלוקות אומרת שהעולם מכיל בתוכו כוחות אין סופיים, הכוחות האלו נותנים לעולם עוצמה אדירה מצד אחד, אך גם יוצרים סיבוכים גדולים מצד שני והם המקור לכל הטוב ולכל הקושי בעולם.
העולם עצמו הוא שלמות אלוקית אדירה, לכן קיימים בעולם כוחות עצומים, הרבה מעבר למה שהעולם יכול להכיל בשלב הראשון. גם האדם הוא הופעה מסויימת של הכח האלוקי, כדי שהאדם יביא את האלוקות לעולם, הוא קיים מראש עם עוצמה גדולה יותר ממה שהאדם צריך למצבו הנוכחי, בני האדם נבראו מלכתחילה בעלי יצר מוגזם, כיון שמהותם היא אלוקית והם מוכנים גם למצבם העתידי שבו העולם יהיה בעל יכולת עשיה גדולה יותר מאשר כיום. בשלב הביניים שבו אנו נמצאים יש להשתמש בכוחות האלו באופן מדוד ושקול כדי לבנות איתם את החיים הנוכחיים בעלי החסרונות והמוגבלות, אבל בעתיד העולם יגיע לשלמות גדולה כל כך שהוא ידרוש עוצמות גדולות הרבה יותר של עשיה וחיות, לכן הם נכללים מראש באישיות האדם.
הבעיה היא שהכח התחושתי האינסטנגטיבי מחובר לכוחות החיים המוגזמים שבאדם, באופן חזק יותר מאשר השכל והחשיבה ההגיונית, לכן האדם נסחף באופן טבעי גם לפעולות שהשכל החושב איננו מסכים להם, שכן טבעו גועש כוחות חיים, שמקומם בעצם בשלמות עתידית שעדיין לא הגיע זמנה.
בשלב ביניים זה על האדם לרסן את כוחותיו ולהבין שהתפרצותם בטרם עת היא דבר טבעי ובריא בסך הכל, שנועד כדי שהוא יעבד אותם למקומם הנכון. אז האדם מקבל את הפער שבתוכו, בין השכל והרצון לבין געש הכוחות המתפרץ ושמח בכך שהנפש שלו דורשת יותר, גם אם הדבר יוצר בו תסביך וקושי באופן מעשי.
ההכרה בכך שהתפרצות היצר היא דבר נורמאלי ונכון מעצם מבנה החיים שבו רצה הקב"ה, איננה באה להשלים עם החטא, אלא למצוא את נקודת הטוב שבו, להבין שהרצון לחטא הוא בעצם רצון לשלמות גדולה שעדיין לא הגיע העת לממשה. מתוך כך המאבק ביצר איננו מאבק של כוחות הטוב בכוחות הרע, אלא מאבק של כוחות הטוב הנוכחי בכוחות הטוב שעדיין לא הגיע זמנם לצאת אל הפועל ויש לרסנם באהבה וניחומים.
ניקח דוגמא מאיסור לשון הרע, הרצון לדבר ולדעת הוא דבר טבעי באדם, אך הוא ממלא אותו באופן מוגזם, על האדם להבין שבעתיד שבו כל המציאות תהיה שלמה יהיה ניתן לדבר על הטוב בלבד, לשם כך עליו להיות כח חזק ומשמעותי בנפש, גם אם כיום הוא יוצר סיבוכים, במצבנו המוגבל בהווה אנו נאלצים לחסום את כח הדיבור ולשתוק על דברים מסויימים, אך לא מתוך שנאת כח הדיבור, אלא מתוך הבנה של הפער בין הצורך המתפרץ לדבר, שמתאים לשלמות העתידית, לבין המימוש מוגבל שלו נכון לעולמנו החסר כיום. עלינו להבין שהיצר הוא חלק מאישיות האדם ואין למחוק אותו אלא לדובב ולשכנע אותו בנכונות הריסון שלו, מתוך הכרת מקומו ותפקידו בעולם העתידי שאליו הוא שייך במלואו.[i]
חלק מרכזי בפעולת היצר הוא לא רק עצם החטא אלא תחושת הכישלון והיאוש שבעקבותיו, הרב קוק טוען שאת תחושת הכישלון והיאוש שבעקבות החטא יש לתקן על ידי העלאת נקודת המבט שלנו למכלול המציאות והבנה שלא סתם הושמו באדם כוחות מוגזמים ובלתי נשלטים, עצם החיים כוללים בתוכם את האפשרות לחטוא ולהיכשל ותפקיד האדם ללכת ולזכך את אותם כוחות מוגזמים, אבל לא מתוך יאוש ומחיקת הכוחות, אלא מתוך הבנת תפקידם בעולם המתוקן בעתיד, ניתן לומר שהחטא הוא דבר "נורמאלי" שהרי עובדה היא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל אמירה זו לא באה להחליש את המאבק בחטא, אלא לשים את המאבק הזה בפרופורציה הנכונה, מתוך שלווה וקבלת הקושי באהבה, למנוע מצבים של לחץ מוגזם ויאוש של החוטא, שהם גם חלק נרחב מפעולת היצר כדי להחליש אותנו ובסופו של דבר לגרום לנו לחטוא יותר ויותר.[ii].
תפיסת הרב קוק מנסה לתת לאדם מבט מפוכח מצד אחד, אבל אופטימי ומלא אמונה מצד שני, האדם מסוגל להתמודד עם יצריו מתוך תחושת שליחות והכרה במשמעות המאבק ומקומו של היצר, בלי להיתפס ברשת היאוש והאכזבה מעצמו ובלי להיות מתוסכל מכך שבכלל ישנו מאבק. הוא מבין שההתמודדות עם הרע היא חלק ממבנה המציאות והרע הוא בעצם האנרגיה המוגזמת שמזינה את העולם ועלינו לווסת ולעדן אותה, אך לא מתוך פגיעות אלא מתוך שמחה ואומץ, להתמודד עם כוחות החיים באחריות ומסוגלות פנימית, באמונה שלכל כח יש מטרה וגם הכוחות הקשים ביותר הם חלק מתהליך ארוך וחיובי שנועד להביא את העולם לשלמות גדולה שתגיע בעתיד[iii].
מקורות נוספים לעיון:
[i] עין איה / שבת ב / פרק חמישי / נ.
נ. שבת דף נה ע”ב
ר"ג אומר, פללת, חלת, זרחה תפלתך. כאשר בכללות המציאות הכל הוכן לטוב, גם הכחות הרעים הוכנו למטרה טובה ומתוך כך הם נובעים, הכל ממקור הטוב בהכרח, ולא עוד, אלא שכל ענין רע שנמצא בעולם, הוא בא מתוך שיש בפנימיות הענין שאיפה אל טוב נעלה ונשגב שלא גמר לבא אליו, ונתעה מדרכיו מאורך הדרך וגודל הסתעפות הענין, אבל סוף כל סוף יגיעו הדברים למטרתם, והרע היותר גדול יהפך לטוב נשא ונשגב עד מאד, כן הדברים הולכים בנפש האנושית, הכחות הכבירים הסוערים הנם מתפרצים לפעמים שלא כשיטה, מפני שבעיקרם הם נועדים להגדיל פעלים גדולים מהירים ואדירים, וצר להם המסגר של לב האדם והמועקות שבארחות החיים, ע"כ הם לפעמים יוצאים בזעף. אבל כשהאדם מצליח ורואה בחפץ ההתפרצות רק צל של איזה כח נשגב התועה בארח בקשת תפקידו, והוא כובש את חפצו מפני שרואה שמ"מ העולם המעשי זהו אשרו שהוא מסוייג בכבלי הגדרים האיסורים והמוסרים, והם יובילו את האדם אל המטרה העליונה, להרחיב את עולמו באמת, אז ימצא לנכון לפניו את עולמו הרחב בהוה בהתרחבו בלא מצרים גם בחדרי לבבו ורגשותיו הסוערים, שהם קרובים אל החיים המעשיים יותר מהתרחבות החכמה והמדעים. ע"י שפיכת שיחו בעומק ורוחב, בהרחבה של דעת, בעומק רגש, בהתענגות על ד', וביראת רוממות עז עליון, הממלאים את כל חדרי הלב יפעה וגדולה, …
אורות התשובה / פרק ה – הכרחיות מציאות התשובה ופעולתה באדם בעולם ובכנסת ישראל / ו2
ו2 התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שהטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה, הרי החטא מוכרח הוא מצד זה, "ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא , זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ד' אלהים חיים.
[iii] עין איה / שבת א / פרק שני / קפח.
קפח. שבת לב/א
… והנה בכלל יצר ד' את האדם שיהיו כחותיו הגופניים חזקים ואיתנים, מהירים במשלחתם וחשים לעבודתם, ומהם תוצאות לנטית התאוות העוברות פעמים רבות את גבול היושר והאמת, והמחשיכות את אור הנשמה האלהית המכינה את אושר הנצח אל האדם והמציאות כולה. והשכל, ההארה הרוחנית שמאור ד' המאיר לאדם דרכו, איננו יכול להתחרות במרוצתו עם הכחות הטבעיים, ע"כ ירבו חטאי האדם וירידתו המוסרית, וכאשר סוד היצירה האנושית מחייב כך, שיהיו כחות הטבע וחפץ החושים מהירים ואיתנים, והשכל יעשה דרכו לאטו, שדוקא מאופן גידול כזה יצא צלם דמות האדם וצורתו כפי התעודה שנתן לו יוצרו; ע"כ למלאות את המדה שהשכל וההכנה המוסרית, שיסודה אור תורה ויראת ד', אינה יכולה להגיע עד אותה המהירות של החושים הטבעיים ותולדותיהם שאין עמהם כ"א חפץ הנאתם הפרטי, הוכנו היסורים הכלליים שהם מחכימים את כלל האדם, להבין שאין תעודתו נמצאת בשפלות חיי העונג של החושים והדמיון, כאשר יראה כי שקר נסכם. וממילא יתרומם להסתכל בתעודתו ולמצא מקור חיים לנפשו בעונג נצחי ונשגב שיביאהו לדעת ד' ודרכיו ולדבקה באהבתו ובצדק ומשרים וכל מעגל טוב. …