פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא קודש וחול

עין איה / שבת ב / פרק רביעי / ה.

ה. שבת דף מט ע”ב

א"ל רבי יונתן ב"ר אלעזר, כך אמר ר"ש ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכות שבתורה, ארבעים חסר אחת. יש הבדל בין קודש לחול, אבל זה ההבדל עצמו יביאנו לחשוב כי רק החסרון שבמציאות, חסרון ההתאחדות וההשלמה, מביא אותו ההבדל. אבל כשכל הכחות כולם, וכל הפועלים, מתקבצים למרכז אחד רם ותכליתי, כשהחיים כולם מכוננים למילואם הגמור, אין כאן הפרש והבדל, אז החיים כולם הם קודש קדשים. וכיון שהם כולם, בכל צדדיהם ובכל פינותיהם, קודש קדשים, הם כולם צריכים לבא לידי אותה התעודה העליונה של המנוחה הגמורה, שאין עמה עמל ויגיעה, ואין עמה הכשר והכנה, כ"א כולו אומר כבוד 1, כולו תכליתי, כולו אורה עונג ושמחה. ע"כ, עוד למעלה מאותו הכיוון המיוחד שלעומת עבודות המשכן, הוא הכיוון הכללי הכולל את הקודש ואת החול, את הטבע ואת התעשיה, כולם יחד באגודה אחת הנם עומדים להתקדש בקדושת יום השבת, ליום שכולו שבת 2. לא רק המרכז יתעלה, כ"א כל הענפים כולם, כולם יתענגו על אור המנוחה הברכה והקדושה של השבת בבא עתו להגלות, בכבוד הדר אל עליון ב"ה. והמנוחה מכוונת על כל השדרה הרחבה של המלאכה לכל פינותיה, כנגד מלאכה, מלאכתו, ומלאכות שבתורה, ארבעים חסר אחת.

1 עפ"י תהילים כט, ט.

2 סוף מסכת תמיד. סנהדרין צז, א.

עין איה / שבת ב / פרק שישי / עג.

עג. שבת דף סג ע”ב

וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקודש למ"ד למטה. אמר ראבר"י, אני ראיתיו ברומי וכתוב "קודש לד'" בשיטה אחת. מצד העיון הטהור, צריך מקור הקודש להיות תמיד מתעלה על עצם הקודש, וכיון שיסוד הקודש הוא מובדל מן החול, והרי הוא מורה שמגמת החול היא הכשרת הקודש, אנו מתעלים מיד למדה של השגה יותר עליונה, שמצדה אין הבדל בין קודש לחול, מפני שהכל בא לתעודתו, והתעודה העליונה אינה עוזבת כל דבר. אמנם אין המוסר האנושי יכול לקבל את השפעתו מאותה ההכרה של אי הבדלה בין הקודש ובין החול, אבל עם כל מה שהוא קורא בשם קודש, שמשמעותו היא להוציא את החול, צריך שידע כי הוראת שם ה' היא למעלה מכל ההגדרה הזאת. ורק הקודש, וגם צדו המתעלה לקבל את ערכו מצד העילוי האלהי הכללי שהוא מרומם מכל גודל, שם [ה] הבדל שבין חול וקודש יוכל להגדר במערכה מיוחדת, אבל ההכרה של שם ד' עולה על גביהם, מצד ההכרה היותר עליונה ופנימית, המתרוממת אפילו [מ] הדרכים הנדרשים לצרכי ההכרות המוסריות. זה הדרך נכון הוא מצד העיון הנשגב, אבל במעשה לא בא העולם לידי מדה זו, ואי אפשר לו להכיר הכרה שהיא למעלה מגדריו הנדרשים לו לבסס על ידם את יסודי המוסר אשר לו, אם לא שתזיק את הבסיסה המוסרית שברוחו. על כן מוכרח הדבר להקשר יחד, אע"פ שיורדת היא ע"י זה ההכרה העליונה ע"ד שם ד', ומנמיכה את עצמה לעמוד בשיטה אחת עם רגשי הקודש שלב האדם יוכל לרחש אותם, כך היא המדה, להנמיך את האמת העליונה בשביל השלום, שהוא התקומה המוסרית של האדם, ובפועל היה כתוב "קודש לד'" בשיטה אחת.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / צז.

צז. שבת דף פח ע”ב

א"ל, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", וא"ר נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אם כי אין כל כח מוגבל, גם אם תופיע עליו ההארה היותר עליונה, יכול להעריך את כל הגנוז והחבוי בכחות הנסתרים שבההויה, לשער את המדידה הבלתי משוערת, את המדריגות האפשריות להתגלות בצאת כל חבוי וכל גנוז מכל כח צפון, מן הסתר אל הגלוי, מן הכח אל הפועל כל המניעה הזאת נכונה היא רק בהיות המכיר והמשיג המוגבל 1 במדריגת הגבלתו, ומה שהוא מבחין עליו לשקול באותם המאזנים של השכל ה [מאי] ר [המואר] עליו לפי כח קיבולו, אבל בהיות המבחין עולה במעלת מהותיותו עד כדי התאחזות מהותית בכסא כבוד של מעלה, בהגלות בפנימיותו עוצם מעלת הוייתו העליונה הסוקרת סקירה בלתי גבולית, על כל היש ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה וכל מוחשף, שם אין מקום לתעלומה, שם ההברקה האלהית מאירה באור קדשה, מראש מקדם עד אחרית כל תכלה, עד עדי עד. והכבוד העליון מתגלה להראות שעד סוף כל העתיד, הריכוז הכללי של כל בנין כל עולמי עולמים, אחוז הוא דוקא בתנאי ההסתרה וההעלמה, התמעטות ההופעה, המביאה לידי תיקון ולידי הגלות האורות הצחים והמצוחצחים. לא מיעוט, לא ירידה היא החמריות אשר באדם. וכל העביביות והערפליות שהיא גורמת בכל ההופעות הרוחניות העליונות, בחוג ההכרה, בחוג החפץ, ובחוג היכולת, אינן כ"א תיקונים. הכשרות, ממלאות את עז החיים המרוממים מרוממות שגב קודש עליון ענן כבוד, המבליט את הכבוד המלא אורות נגוהים דוקא בענניותו. "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", פרישה הממלאה את הזיו ומבלטתו במדה היותר עליונה שאי אפשר לה להגלות מבלעדי הענניות. לא ירידה היא האחיזה האנושית בחגוי הגופיות כ"א עליה, הארת השכינה המודדת עולמי עד במדידת ההגבלה, הזמנית והמקומית, שרשיהם ושרשי שרשיהם, כדי להבליט את הודם ונצחם, את עליוניותם וחופש עצמתם, מרחבי טיסתם ואין סופיות הערצת פאר קדושתם. מלמד שפירש שדי, האומר לעולמים די 2, את זיו שכינתו ועננו עליו.

1 אולי צ"ל: מוגבל.

2 עיין חגיגה יב, א.

אגרות הראיה / כרך ב / תקמ

יקירי הנחמד, מה חשקה נפשי להרצות לפניו פניני-חן משעשעי-נפש, לעומת הערתו היקרה, בדבר רוממות רוחב עדן הקודש של קדושת שבת קודש, חמדת 

עמוד קסח

הימים באמת, ויחסו לימות-החול. אבל כעת ישנם עדיין מעצורים מהגלות כמוסים כאלה על הכתב. ולד' הישועה, כי אל ד' ויאר לנו, לשלח לנו מטה-עז, דא קולמוסא, מציון, לרדות בקרב אויבינו גם ביומין-דחול, שנקודת אור חדות השבת בזוהר יפעת גבורת דישון אהבתה ושלות-מנוחתה בתענוג אהבת-עולם תגלה ותראה גם בהם בעה"י. והי' לב כת"ר ידיד-לבי בטוח שכן יהי' בעהשי"ת, ויגל וישמח בחדות-ד' תמיד בכל עת-חפץ, כי תהל"י הלא הוא גברא דאית ליה, וראוי הוא שתהי' ברכת קדושת ידידות שבת-קודש שורה עליו בהארתה המענגת לעתים תכופות בכל ימות-החול. רק חזק ואמץ, ואל ירך לבבך, ואל תירא ואל תיחת כלל וכלל, כי ב"ה ד' עז לנו, ואל יקטין את דעתו, ולא יסיח אותה בכל יום, מהשיטה העליונה, של גודל התרחבות אור הדעת בנועם הקודש, ע"י העסק התדירי בתורת-אמת ברזי-תורה, ככל אשר ימצא את רוחו הטהור נכון, ומעלה אחר מעלה יעלה, בעז ד' וגבורת נועם ימינו. אף כי הגדולה העליונה התלויה בזה, היא מדת רב המנונא סבא, שאינה שוה לכל נפש גם מאנשי-המעלה, בעבודה העליונה, שהיא דוגמת הקטרת המעשרת, המגעת עד המדה של לימוד פרקי דמילי דשטותא, כדי למילף מינייהו רזא דחכמתא, כל חד לפום דרכו, שכת"ר חביבי א"צ לזה. מ"מ המדה השניה התלויה בזה היא לקבל ארוחת יום יום מבי-מלכא, ולהתפלל על המזון פשוט, בכל יום גם בהיות הסעודה מוכנת, ולפעמים יותר טוב בהיותה מוכנת ועומדת, בשמחת-לב, ובשלוה פנימיתי וכפי טוהר התגלות החפץ בתפילת- ישרים יעלו כחות-החיים הצפונים בכל סעודה, בהריחם ריח עונג שבת קודש, בכל יום ויום כפי מדתו, מבתר שבתא, ומקמי שבתא, ובמשך-הזמן תבא ההרגשה הפנימית, המחוברת בדעת ושכל צלול עם נעימות הדר תפארת כח-המדמה בנגהו וטהרתו, עד כדי צעדי-קודש של אתהפכא חשוכא לנהורא.

כל הכבדות שבדרך ישרים סלולה זו של קדושת ימי החול, ועלייתם ב"טוב לב משתה תמיד", באה רק משורש הבשר, שלא שאלו כהוגן בדור-המדבר, שהיא שאלה הוגנת לימי ש"ק, ומועדי ד', ש"אין שמחה אלא בבשר". ומ"מ בא השלו, ושטו העם ולקטו, ומתוך מלין-דשטותא הללו לוקחים כח עליון ותמים הנהו נונין רברבין דשטין בימא רבא, "לויתן זה יצרת לשחק בו", ו"צדיקים אוכלים אותו בשלוה". וגם על רבנו הגר"א זצ"ל, זכותו י"ע, ואורו יאיר לנו, אומרים שבא לו השליו כמו שהיה להאמוראים ז"ל, "ומסקי ליה אתליסר ריפי ואחרונה איננה נאכלת אלא ע"י תערובות". ופשוט הוא דהיינו לדידן, אבל מי שבאו בשבילו היה אוכל בדישון-עונג גם קמייתא, בלא תערובות כלל, הכל לפי בחינת הזמן, והכל מתישב יפה לשמים דרכיהם לפי הסדר וההדרגה מסוד ד' ליראיה 

עמוד קסט

והתוכן של הידיעה השרשית באור המוסר העליון ' שהאדם הוא בריה מורכבת, ונפש הקדושה האלהית היא ההולכת במסלולה ביסודה דרך הנצח וההוד הגבה למעלה, ולעומתה נפש הטמאה, תמצית כל הכיעור והסיג, היא מוכנת בעצת-ד' לקבל בתוכה את כל המחשכים, וצדיקים ישרי לב ישמחו כי יחזו נקם, וכל רעיון של עצבון ופחד, וכל מיני סיגים, זורקים אותם על ראש השעיר, וסופגת הנפש הטמאה בקרבה את מחיתה, – תוכן זה הוא יסוד קבוע שבכל עת מימות-החול שסופי-דרגין של "דל"ה, כבד – טחול – מרה, מראים את רושמם להפריע רוממות חדות ד' ועזו, מיד מסלקים את חלקם מיסוד מלח סדומית של "מים אחרונים חובה" ואינם טעונים ברכה, ועז-ד' ושמחת-ישרי-לב מתגברים בכפלים. ולהתמים את השמחה בדוגמא עליונה ממש, באין צורך, "למשדי אומצא לכלבא", זה יגלה במהרה בימינו בביאת גואל צדק מלך ביפיו, תחזינה עינינו ארץ מרחקים. ודוגמת נעימת חזיון תפארת עטרת קודש זאת תעודדנו עצמה, בהגלות אור קדושת שמחת יום הקדוש העליון, חג השבועות, יום הבכורים, ויום מתן תוה"ק תורת-אמת וחיי- עולם, דבעינן לכו"ע ביה "לכם", ובמקדש ד' – "חמץ תאפינה", בעז-כחו של רעיא מהימנא ודאתיין מסיטריה בכל דרא, שעלה למרום ושבה שבי" והכל נעשו אוהביו, וגם מסרו לו דבר ומאי ניהו – קטורת,

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / ה. ברכות לה/א

ה. ברכות לה/א

ר"ל רמי, כתיב לד' הארץ ומלאה, וכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבנ"א, ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ראוי להכיר את הענינים הגשמים כולם כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד'. והמכיר כזה לא ימצא תכלית לחיזוק הכוחות הגשמיים והרחבתם כ"א כפי ההכרח, שמבלעדיהם לא תכון ההשלמה הרוחנית, וזה יובן במאמר "לד' הארץ ומלאה". אבל באמרו "והארץ נתן לבנ"א" יורה שיש יתרון בעצם התגדלות הכוחות הגשמיים והרחבתם בקנינים רבים והשתלמם ע"י חכמה וכשרון מעשה. והמדה הישרה שבזה היא, שאם לא ישקול האדם את ערך הנאותיו הגשמיות לקחת מהן הערך הראוי לההשלמה הרוחנית שיש בכל דבר גשמי, אז הגדלתו את הכוחות הגשמיים תמשכהו להתבהם ולרדת כרוח הבהמה למטה. אמנם בהיותו יודע להוקיר את הצד הרוחני שיש בכל הנאה גשמית, כפי שימושה אל הצדק ואל השכל האמיתי כראוי לפי היושר האלהי, שהיא כללות הנהגת התורה ביחוד, אז לא זו [בלבד] שלא יעיקו ההרחבות הגשמיות לההשלמה הרוחנית, כ"א יוסיפו לה אונים. ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים. ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויים להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך, בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

עין איה / ברכות ב / פרק שמיני–אלו דברים / ט. ברכות נג/ב

ט. ברכות נג/ב

הנהו תרי תלמידי, חד עבד כשוגג ככ"ש ואשכח ארנקא דרהבא, וחד עבד במזיד כב"ה ואכלי' אריא. ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור. והנה זאת המעלה הדומה למציאת גרעיני זהב מפוזרים שמהם יעשו כלי זהב נחמדים, היא מגעת למי שמהלך ע"פ הטבע הישר, משתמש בכוחות הגוף לחזקם ושומר תורה ומצוה, שע"י קדושת התורה המחוברת לכל הדברים החומריים, יזדקקו כל התכונות הפרטיות ויצרפו כזהב. וע"י הוספת הכח הגופני, יחזק באומץ השלימות והעבודה, ויחזק השכל ותגבר ג"כ התכונה הטובה בהוספת כוחות חומריים המוסיפים כח בגויה הפועלת על יד נשמת ד' אשר תנהלהו ברוחה. אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהוא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א ימצא כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהיא מכוסה בארנקא, במדת השגיאה הזאת הקטנה יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל, שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

פנקס הדפים, ה' , [154].[עריכה]

הניצוץ הטוב שיש בהנטיה החומרית שנתגברה הרבה בזמננו, שעל כן היא מתאמצת לתן פתרונים על כל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות. וזהו דבר אמת לעצמו שאנחנו צריכים לסגל אותו יפה, ולקבל מהמחנה הרחוקה את הטוב הראוי לקבל ממנה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון שאין המציאות מסכים להם, מפני שאין אנו יכולים להשיג כל ציור במושגים רוחניים בפרטיותם באיכותם ואפני הוייתם. אנו יכולים רק לדון על יסוד מציאותם ולהסתייע ממשלים של העולם המוחשי והמורגש לדעת את העושר ורוחב המציאות של העולם הרוחני ושלמות סדריו וחקיו, אבל עצם הגוונים הפרטיים שהם באים בדמיונינו, הנם רק תולדות הדמיון העושה לבושים לכל ציוריו לפי כחו. וכשאנו יודעים שזהו דרך הכרתו של הדמיון, כבר אנו עומדים על מעמד מבוסס, אבל תמיד יפול טעות בפרטים, ובין הדמיון והשכל קשה מאד לסמן קו מדוייק, על כן מועלת היא מאד החמריות, המרגלת להביט על המציאות כפי הבחינה המעשית שבו, ושלא לתן ערך להרוחניות הדמיונית בעולם המעשה. מובן הדבר שעצם השיטה החמרית, ככל דבר שעיקרו נוסד למטרה טובה, היא מפריזה על מדתה, אבל כל שלטונה להרע לא יתגבר כי אם כל זמן שלא יודו המנגדים לה את החלק הטוב שיש בה, שעל ידי מה שמתעורר החפץ לבטל כליל את תועלתה המורגשת ואת החלק הרשום של אמתתה הגלויה, מתעצמת היא להדיח את כל כח הבא בגבולה, ואוחזת דרכה בסופה ובסערה, לבער את הקודש מן הלב והמח. אבל תיכף ומיד כשנותנים לה את המגיע לחלקה, היא מוכרחת להיות מלאה רצון, ושבה למנוחתה. וכשהאמת מתגברת, מתודע אחר כך שהחמריות עצמה לא תבא למטרתה היסודית, שהיא הסתכלות מעשית טובה בעולם, על ידי מה שתטול מן הרוחניות את חלקיה הנאותים לה. אז יוסר הניגוד היסודי שבין החומריות והרוחניות מעיקרו, ואור השלום שהוא שמו של הקב"ה יגלה בהודו..

עין איה / ברכות א / פרק שני–היה קורא / יט. ברכות טז/ב

יט. ברכות טז/ב

א"ר אלעזר, מ"ד כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כן אברכך בחיי, זו ק"ש. בשמך אשא כפי, זו תפילה כו'. הכוחות והנטיות כולן שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכות ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. [ותחת] שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, וכשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותן הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליון מעולה. והנה גם זאת היא מעלה עליונה, שכפי המדה שהכוחות החיוניים פונים לתכלית השלימות, אף שאינם מוסיפים עצמה לעסוק לתכלית השלימות יותר מאילו היו עסוקים לתכלית הטבעי החמרי. אמנם המעלה היותר עליונה היא, שבהכיר האדם כי הפני' לתכלית שלימות עליונה, היא נעלה ונכבדה בערכה באין ערוך.

עמוד עו

ע"כ מתעורר הוא לתכלית העליון, לעסוק ביתר זריזות בכל פעולותיו, מאילו היו לנגד פניו רק התכלית הטבעי לבדו. ועל אלה שתי המעלות, שהן זו למעלה מזו, יבאו ק"ש ותפילה, כן אברכך בחיי, כפי כח החיים שלי, כפי ערך שכחותי הטבעיים פונים לאהבת החיים החומריים, פונים הן לתכלית העליון שהוא לברך את שמך, ע"י עשות הטוב והישר. ועשות כל המעשים אל תכלית המעולה, שהיא ברכת ד' באמת, זו ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ומשעבד כל כוחותיו החומריים והרוחניים לעבודתו. אבל עוד לא התרוממה נפשו עד זאת המדה. כי בהכירו את ערך החיים ע"י ברכת ד' שבהם, ע"י מטרתם הנעלה לעשות חפץ ד' בעולמו, שעוד יתגברו כוחותיו הטבעיים ביתר אומץ. על זאת באה התפילה. התפילה היא התרוממות הנפש במעלה עליונה, שתתבונן על יקרת ערך החיים בהיותם ממלאים רצון ד', שהם יקרים יותר משאר חפצים ותכליות, ומזרז ע"י הכרה זו יותר את פעולותיו כולן, כיון שמכיר רוממות מטרתם. בשמך, ע"י שאכיר שם ד', אשא כפי, ביותר עז ואמץ. ההתעוררות הטבעית לתשוקת החיים זו תפילה, שנפשו מתרוממת למעלה מהכשר טבעה. והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו. אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ כמו חלב ודשן תשבע נפשי, זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהיא עודפת על הטבע. תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אומץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר בשמך אשא כפי, שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.