בפרק זה ננסה לתפוס רעיון מוסרי חשוב שנובע מתוך גישת הרב קוק ומשפיע על שאר התנהלות האדם באופן ניכר.
רעיון הפשטות הוא מצב שבו האדם מצליח לאט לאט לקבל את מקומו בעולם ללא מאבק וללא קנאה ותחרות, באופן של פשטות חיים זורמת ושלווה. הרעיון הזה קל יותר לתיאור מאשר לביצוע בפועל, שכן החיים שלנו מלאים בהשגיות והקנאה פורצת מן הנפש ללא שליטה, אבל אימון והקשבה פנימית יכולים להביא את האדם לאט לאט להתקרבות אל מידת הפשטות ולמימוש שלה בתחומים שונים בחייו. נדמה שפסגת האמונה איננה הלמדנות או הצדיקות התורנית אלא דווקא אותה דרך בסיסית של מידת הפשטות, שככל שנבין אותה לעומק נראה כמה באמת היא קשה למימוש ועד כמה יש להעמיק בה ולהבין את רבדיה השונים.
ספר בראשית מספר לנו שכאשר אדם הראשון נוצר בגן עדן מטרתו הייתה "לעבדה ולשומרה", לשם כך היה על האדם לחוש שייכות לכל חלקי הגן, לכן ה' מביא אליו את כל בעלי החיים כדי שהאדם יתן להם שמות ויברר את משמעותם. החיבור הזה היה טבעי לאדם והתאים ליכולותיו וצרכיו.אבל בחטא עץ הדעת ניגש האדם לאכול מאותו חלק קטן מן המציאות שלא היה שייך לו, הוא ניסה להרחיב את שייכותו לעוד חלקי מציאות חומריים ונמוכים יותר שנקראים "עץ הדעת", שלא התאימו למדרגתו הנוכחית ובכך חטא ונפל[1].
נראה שהנסיון להיות שייך למדרגות שאינם שייכות לך, הוא הכשל היסודי שעומד ביסוד רוב חסרונות האדם. האדם רוצה מימוש פרטי ומוחשי של רצונותיו כאן ועכשיו, לכן הוא לוקח בהגזמה מכל חלקי העולם שסביבו בלי אבחנה ובלי בירור אמיתי מה שייך לו ומה מעבר ליכולת ההכלה שלו, הוא רוצה את הבית של חברו ואת המעמד של שכנו, הוא שואף בפראות ונאלץ להתאכזב פעם אחר פעם[2].
הרב קוק מסביר שאדם צריך לתפוס את מכלול המציאות כישות אחת גדולה בעלת אברים שונים, לכן לכל גורם במציאות יש את חלקו הקטן שאותו עליו לטפח ולשפר ועליו להיות שמח בחלקו עם אותם חלקי חיים קטנים ששייכים אליו, משפחתו, בתפקידו המקצועי והרכוש ששייך אליו. בלי קנאה ובלי השגיות מוגזמת.
התפיסה ההרמונית של המציאות, אותה הציג הרב קוק, יכולה לפתח באדם את מידת הפשטות וקבלת חלקו בחיים בלי מלחמה או מתח, מתוך כך הוא חי בשמחה ובמרץ את אותם דברים שהוא נועד אליהם בלי קנאה או תחרותיות מוגזמת, מתוך הסכמה פנימית להיות מי שהוא[3].
אנשים עם מידת הפשטות, שמחים במי שהם, נאמנים לעצמם ושמחים בחלקם, יש להם ביטחון עצמי בריא במעשיהם וטובתם הפנימית, בלי הסחות דעת של קנאה ותחרותיות. "יוסף דעת יוסיף מכאוב", דווקא התחכום והראיה הרחבה של דורנו מסבכים אותנו לעיתים במחשבות גדולות מידי, בשאיפות למקום שאיננו ראוי לנו, ברצון לספח הכל לעצמנו. זהו אותו חטא עץ הדעת נבע מגדלות ולא מקטנות, מדעת מוגזמת שרוצה להתחבר ולהיות שייכת גם לדברים שאינם ראויים לה. השאלה הגדולה של דורנו היא כיצד להיות עם דעת ותחכום מצד אחד, אך עם פשטות והבנה שלא הכל שייך לנו ושחלקנו הקטן הוא החשוב כרגע, מצד שני[4].[5]
מידת הפשטות מבטאת את האהבה של כוחות החיים, לקחת מהם את החלקים השייכים לאותה כוחות מצומצמים שיש לו בעולם כרגע, מתוך שמחה בתיקון הקטן שביכולתו לחולל ובחלק החיים הקטן ששייך לו, גם אם חבריו מכילים חלקי חיים גדולים או שונים ממנו. להתרכז ב"לעובדה ולשומרה" של אותו חלק מגן עדן שהוא הונח בתוכו[6].
מקורות נוספים לעיון:
[2] עין איה / שבת א / פרק שני / רעא.
יסוד הרעה הנה באה, ממה שעזב האדם את אשרו העליון, והוכרח לרדת מטה ולהיות עבד מכודן לצרכיו ההולכים ומתרבים ומערבבים את שכלו ואת טהרת לבבו. ע"כ החיים כולם עם כל סדריהם, המה רעה אחת גדולה הבאה מירידת האדם. והיא אמנם תלויה ברצונו, כי לו יתעלה האדם להשכיל כי [את] אשרו ימצא בעצמו, בהשלמתו את צלם אלהים שבו באור החכמה והיושר, בהיותם נובעים מנהר היוצא מעדן גן אלהים, שאורו זורח הוא בקרב נפשו פנימה, אז יוכל לחיות בלא כל עמל, כאשר האור העליון של נועם הדעה והצדק יענג את חייו וירומם את רוחו, לא יצטרך עוד לכל העול החברותי, להביא לחמו בזיעת אפו ולהיות עבד לכל הצדדים היותר נמוכים שבחיי גופו וחיי מדינתו. כי גופו יבריא ויגדל ונפשו תרומם ותנשא, מפרי העץ יוכל לשבע די שבעו, ובמיטב האקלימים החמים הממוזגים יוכל להתישב לחיות חיי עונג ושלום. אבל רק אז, בהתרוממו להתענג על ד' בהשכלת אמת ודרישת צדק, תוכל המנוחה העליונה להמצא בלבבו, עד כדי לקרבו אל הטבע האלהי בדרך בריאה וישרה, ולא יהיה לו שום צורך בעסק של חיי שעה כי הם ימצאו לו די ספקו ברב ברכה ושמחה, ממילא יסורו גם מהחיים החמריים כל מארה, כל חלי ומדוה, ועצם חלישותם ולקיותם עד כדי אריכות הימים היותר מלאים ואור השמחה והשלום היותר עליונה, "כי כימי העץ ימי עמי". ומפני שהאדם נופל הוא ממה שהוא צריך לעמוד עליו במעלתו, ע"כ אין פלא מה שכל החיים לקויים ואין התיקון יוצא כלל מאיזה הטבה פרטית שבסדרי החברה. ע"כ חדלו כבר מהמחאה נגד הרשעה של המלכות הרשעה, שהכירו שהיא ורשעתה אינן כ"א חוליא אחת מהשלשלת של הרעה הגדולה של יסוד הסדר המקולקל, שהכריח את האדם להיות דוקא פולח ובוקע, עובד בעמל בשביל צרכי חומרו, שההשגחה האלהית נתנה לו זה העול כדי להטרידו מהמון שפלות חפציו, בהיותו חי חיים פראיים בלא עמל ויגיעה, ונפשו הגדולה הלא תבקש במה למלא את ציוריה הרחבים, ולא תמצא מצד מיעוט עסקו בדברים הנעלים שהם אור חייו באמת, ע"כ הוכרח ליפול ברשת זו של לבד משא החיים. אבל למה לו כל אלה, הלא יוכל להתרומם כרגע להשליך מעליו חבליו, למלא נפשו מדי יום ביומו בציורי קודש והגיונים עליונים שהם חקוקים בקרבה, ויעלה בכל יום אל רוממות המעלה הטבעית לו, ויתענג על ד'. אז יבורך הטבע עצמו וכל חיליו, ואור הלבנה כאור החמה יהיה, והשמים יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן התירוש והיצהר, באין צורך לעסק חיי שעה.
[4] קובץ ב' – שטז – הרע בעולם
החמרנות הגופנית היא עושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות. וממילא גם את הניגודים שבהם. האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות. אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. ובשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי. ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס לההופעות שבצורת הזמן, שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא להכיר שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי רק עץ החיים שכולו טוב מוכן הוא לו. ומוכן הוא לו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אחר שיעמוד במסות הרבות שהוא הולך ומתנסה, וזוהמתו הולכת ומיטהרת, שכלו מזדכך, ומידומיו מיתקנות, ותשוב ההכרה של עץ החיים להתקשר עמו, ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע, לעץ מלא חיים וטוב כולו. ואין דור שהעבודה הגדולה הזאת, של התבררות ההכרה והרצון לבער על ידה הרע ממציאותו, תהיה נפסקת בו, והיא יסוד העולם וקיומו. אמרו צדיק כי טוב.
[5] קובץ ו – ריד להיות אדם כללי
האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי…
[6] עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נ. ברכות נא/א
והרי אנו מוצאים את כל מעשה האלהים שהם טובים ונוחים, סיבות מרגיזות ומחרידות יזדמנו רק לעתים רחוקות. אבל הדבר הכולל את כל המציאות הוא תמיד טוב ויפה, וצריך שיהי' ציורו ג"כ מתקבל על כל לב בהתקבלות נוחה טבעית. אמנם לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש לסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינם ראויים לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'י. ערבוב הציורים הטבעים
עמוד רלא
שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הרי חוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות. ע"כ סח לו אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבוש, ואז תבין אחרת את מושג החיים והמות. ובהשקיפך עליו ע"י השקפה של מדות הגונות, המודיעות את האדם את ערכו באמת לבל יחפוץ יותר מחוקו, שזה ירשם ע"י מניעה זאת כמש"כ לעיל. אז יצייר את המות באופן ראוי לטבעו, וינהל את החיים ג"כ בסדר טבעי באופן שיהי' מותו מות טבעי, ויבא בכלח אלי קבר זקן ושבע.