החופש הוא החזון העתידי של הרב קוק, חזון שנועד להיות דגל ומטרה לאנושות, כל מטרתה של התורה הוא להביא את עם ישראל ואת האנושות למצב של חופש פנימי אמיתי.
מה משמעות החופש אצל הרב קוק ומדוע הוא כל כך חשוב? כפי שהסברנו האמונה היא ידיעת המציאות כדבר בעל מקור אלוהי מושלם ואין סופי, השלמות האלוהית היא מה שעומד בבסיס המציאות והאדם נפגש עם הגילויים של המציאות האלוקית לרשמי החושים וההכרות שלו. השלמות האלוקית נגלית אלינו בניצוצות קיום בדמות העולם כולו הסובב אותנו.
עניין האמונה הוא לחוות שכל מה שאנו נפגשים איתו הוא שיקוף וגילוי של מהות גדולה ורחבה יותר, מהות אחת שלמה והרמונית שעומדת בבסיס כל המציאות ונגלית אלינו בתור מציאות עולמית כללית[i], ככל שאדם מתקן את מידותיו ורצונו, ככל שאדם הופך את עצמו ליותר הרמוני בכוחות חייו ומאזן את נפשו, כך הוא יכול לחוות שישנה מציאות שלמה ואחדותית שמחיה את העולם ומקדמת אותו לשלמותו.
אדם בעל נפש מסוכסכת ופירודית, שחי את תאוותיו ומאוויי החושים הפרטיים בלבד, חווה רק את השטח החיצוני של המציאות ולא יכול להבין מה עומד מאחוריה, ככל שהאדם והאנושות ירצו את הטוב, ישאפו אל האחדות והשלום של העולם, יאזנו בין כוחות האנושות הנפש והחברה, כך תלך ותתגלה הידיעה פנימית שיש כח האחד שעומד מאחורי הדברים ומחייה את כולם.
החופש עליו מדבר הרב קוק הוא החופש האלוקי, הכח האין סופי שעומד מאחורי המציאות, היכולת להתעלות ולהתקדם ללא גבול[ii]. הבעיה נמצאת בכך שהאדם חוסם את עצמו בפני החופש האלוקי ומצמצם את אישיותו לפן מצומצם בלבד של המציאות שנגלית לעיניו וחושב שזה כל מה שיש. מטרת היהדות היא להביא את החופש השלם לעולם, כלומר לפתוח את התודעה שלנו לדעת את המציאות כבעלת מקור אין סופי ושלם[iii].[iv]
העולם שנגלה לענינו מלא באין ספור מגבלות. ההכרח מקיף את האדם באופן רחב כל כך שהוא כבר לא חש שמדובר בצמצום, כמו אסיר שנולד בבית הסוהר וכלל לא מבין שיש עולם רחב יותר מעבר לחומות. אנחנו נולדים בתוך הכרות החושים שלנו ולכן לעיתים ברור לנו שאופי המציאות המצומצמת והחסרה, הוא המצב הטוב והרגיל ואין לנו אפילו אופק של שאיפה לשינוי.
האנושות כולה שבוייה בתודעה מדעית של רשמי החושים והכרות מצומצמות. תודעה של עולם המרוכב מעשרות מליארדי פרטים העומדים לעצמם ללא קשר בין אחד לשני, תודעה השבויה בתחושה שכל מה שיש זה עולם חומרי מפורד בעל כוחות מוגבלים. האדם חווה את המציאות כדבר חומרי מצומצם ואזיקי החומר עוטפים אותו בלי שירגיש בהם.[v]
העובדה שהרצון שלנו מצומצם הופכת את החברה שלנו לחברה מצומצמת, לא ניתן להביא את האדם ואת החברה לשלמות גדולה יותר לפני שבונים בה תודעה ורצון לאותה שלמות. תפקיד האמונה היא לשחרר את האדם, לא שחרור פיזי אלא שחרור התודעה, לתת חופש ליכולת של האדם לרצות בטוב ולחוש חלק מעולם רחב ועוצמתי הרבה יותר ממה שהכרות החושים המדעיות נותנות לנו. רק חברה שתבנה בתוכה שאיפה למוסריות אדירה, רצון עז להפיכת החיים למשהו הרמוני ושלם, תוכל להתקדם לעבר מטרה זו[vi]. [vii]
תפקיד היהדות ליצור בעם ישראל בסיס תודעתי אחר, תודעה שמעמידה במרכז הוויתה את השאיפה לאחד את המציאות, להקים אומה שכל רצונה הוא להביא את הטוב והשלמות לעולם, תודעה שמבינה שישנה אפשרות לרומם את חוקי החיים, ליצור מצב שלם והרמוני, לרצות את הטוב והשלם, לפרוץ את האגו הפרטי ולהפוך את עצמנו לממלכת כהנים, למקום שבו ישנה קדושה, למקום שבו ההרמוניה האלוקית חודרת לתוך המציאות וגורמת לה להיות יותר מוסרית, יותר אחדותית, יותר שואפת אל הטוב[viii].
החופש הוא הקיום האמיתי של המציאות, העולם מלא חופש, מלא תנועה, השיעבוד ליצרים והאגו הפרטי מסתיר מאיתנו את החופש הגדול יותר שקיים במציאות, החופש להתעלות ללא גבול, ללכת ולהשתפר, ללכת ולרומם את כוחות החיים של העולם להרמוניה, אחדות ושלום פנימי שיעצים את כל הכוחות ללא סתירה וללא מאבק בניהם[ix].
מטרתו של עם ישראל הוא לבנות לאנושות אופק שאיפות גדול ורחב יותר, ידיעה והגברת האמון שהמציאות נובעת משלמות אלוקית. מאחורי מסתרי החוקים וההכרח עומדת שלמות אין סופית, חופשית, משוחררת, שעלינו ללכת ולגלות.[x]
מקורות להרחבה:
[i] תודה לאבי מורי, הרב גלעד שטראוס, על ההגדרה הזו.
[iii] קובץ ו – קסז – התעלות המציאות
את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות. יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת, כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה. מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו מתרוממים, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח מכל שיג, מכל רגש, מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור שמגמגם הוא בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק שירה איתן, ומזליף זליפה זרמית של אור חיים, אציליים גבוריים ומלאים עז וקודש, עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע. איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.
[iv] פנקס הדפים א', [25].[עריכה]
בחזקת היד צריכים אנו להסיר את היראה החיצונית, המטלת אימתה על השכל שלא ללכת בחופשו. זאת היראה אוסרת את רגלי הנשמה באזיקים, שלא להגביה עוף כי אם על פי אותו הקצב שיתנו לה ההסכמות המוגבלות של השכל האנושי, המסובב בדעות קדומות, תולדות של דמיונות חלושות.
כנשרים נמריא לשמי שמים, נקיף עולמי עד, נצייר את החיים הפנימיים של מלא העולמים ואת שילובם מראש עד סוף. החפשיות שבמציאות, המבקשת את התפקיד לסכם את כל הכחות אל מגמה עליונה, יגלה לפנינו בכל גילוי אם נשחרר את עצמנו מכבלי הדמיון הרואה לעינים רק הכרח. הכרח שהוא מסודר ומגיע לתפקידו הוא יליד חופש גמור, וכשם שבא מחופש מוחלט ונצחי כן ישוב אל החופש, החופש המוחלט, שאיננו צריך כל כבל מפני שהוא מתרומם מעצמו לגבהי החיים.
זרמי המציאות, כחות החיים, מוצאים הם באדם את תפקידם האחרון. מוכרח הוא שכשם שהוא מושפע מהכל, כן משפיע הוא על הכל. הכחות האיתנים הפועלים בטבע, עושים את משטרם בכל, באים באדם ושם מתעלים למרום חופשם. השלשלת מוכרחת היא ללכת רצוא ושוב, רק שידע האדם בחופשו להתרומם אל מטרת החופש, המתמם את פעולות כחות הטבע באופן יותר מלא שכלול ממה שהם במצב השיעבוד, בטרם שחדרו אליו. רצונו המשוכלל של האדם, מוכרח הוא שיהיה רודה בכל המציאות המוכרח והמשועבד.
שכלול הרצון מקושר הוא עם הרעיון של שאיבתו במקור החופש. זהו הצמאון הבריא של מקור החיים, של ההשאבה באלהות, במקור הרצון החפשי המלא כל. וכפי מדת החפץ, וכפי ריבוי ההדרכות המעשיות המגלות אותו, כן תגדל הרדיה האנושית על כל המציאות. צדיק מושל יראת אלהים.
חלק ההויה המתגלה בנשמת החיים בכלל, ובנשמה האנושית בפרט, הוא רק חלק מהחזיון של מהלך כח המציאות, בתבנית המיוחדת, אשר נתגלה בגוף על ידי קישורו לאותם תנאי ההויה שמכשירים אותו להתיחש אל גוף מיוחד ולפעול עליו ועל ידו. החופש המתגלה בגוף באופן מוגבל, ישלים בהיותו הולך במהלך השכלול את תכונת זרמי החיים הנארגים במסכת ארגנית, ועם שכלולם ישתכלל גם כן כל האגד של ההויה ההולך עם זרמם, הגורם לגלותם והנפעל מהם. בכלות החיים הגופניים לא יתמו, כי אם יחלו עוד מערכה של פעולות בכמה גווני התגליות של חיים, שחלק גדול מגורלן תלוי במהלך החיים של זמן הקישור עם הגוף.
בתבנית מיוחד של קשר החיים המיוחדים הכלולים באומה כולה, יהיה המקום היותר רשמי לנשמה הפרטית בעבודתה לעתיד. הפעולות של הנשמות העוברות על הגוף הלאומי לא יוכלו לחדול. אמנם כללות הנשמה הלאומית פועלת על הנשמה האנושית כולה בתור חלק חשוב ומרכזי ממנה. כל שהמגמה הלאומית תופסת מקום יותר גדול בנשמה בחיי הגוף, וכל שהמעשים שנעשים על פי מגמה זו מתגברים, כך הנשמה משתרשת ביותר במקור חייה, והיא מתקרבת אל אשרה הנצחי, שיסודו העיקרי הוא תוספת גבורה, השכלה וחיים, לפעול לטובה הלאומית הכללית באורח נצחי.
אורות / קריאה גדולה
"הַחֹפֶשׁ" זאת הַתְּרוּעָה הַהוֹלֶכֶת עִם הַתְּקִיעָה שֶׁל הַהֶכְרֵחַ, הוּא יֵצֵא כַּאֲרִי נוֹרָא מִמִּסְגַּרְתּוֹ, אֲשֶׁר יִרְמס בְּזַעְפּוֹ אֶת הַכְּפִירָה, כִּרְמס תּוֹלַעַת, אַרְסִית בְּזוּיָה וּמְגאָלָה. תְּשׁוּקַת הַחֹפֶשׁ תָּבוֹא לִמְרוֹם פִּסְגָּתָהּ, וְהָאָדָם יַכִּיר שֶׁהוּא יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִחְיוֹת בְּרוּחוֹ פְּנִימָה כַּאֲשֶׁר הוּא, כְּפִי חֵפֶץ הַטֶּבַע הָאַבִּיר שֶׁל נִשְׁמָתוֹ הַחַיָּה, וְהַנְּשָׁמָה הַזּאת חַיָּה רַק בֵּאלֹהִים. בְּאֵין אֱמוּנָה עֲמֻקָּה וְזוֹהֶרֶת, אֵין לָהּ חַיִּים וְאוֹרָה, הִיא מִתְנוֹדֶדֶת כְּצֵל וּמִתְדַּכֵּאת בְּיִסּוּרִים נוֹרָאִים וּצְחִיָּת צָמָא אַכְזָרִי, וּמִי מְעַכֵּב עַל-יָדָהּ, מִי לֹא יִתֵּן לָהּ לִחְיוֹת בֵּאלֹהִים, מִי מַפְרִיחַ צִפּוֹר שָׁמַיִם זאת מִקִּנָּהּ, מִי יָשִׂים אוֹתָהּ בְּסוּגַר, מִי יַעַצְרֶנָּה מִלָּשׁוּט מְלֹא רַחֲבֵי שָׁמַיִם, מְקוֹם הַזּהַר וְהָאֲוִיר הָרַעֲנָן הַמָּלֵא אוֹר וְחַיִּים? הַנְּשָׁמָה נִשְׁמַת הָאָדָם בְּעַצְמָהּ תַּכִּיר מִיָּד אֶת אוֹיַבְתָּהּ, בְּמַבַּט בּוּז וּשְׁאָט נֶפֶשׁ תַּשְׁקִיף עַל פְּנֵי הַשִּׁפְחָה הַנֶּחֱרֶפֶת, אֲשֶׁר תִּתְגַּלֶּה בְּכָל נַבְלוּתָהּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִקָּרַע מִמֶּנָּה הַמַּסְוֶה שֶׁל הַדִּמְיוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַלּוֹהֵט, שֶׁהִסְפִּיקָה אֵיזֶה זְמַן לָשִׂים עַל פָּנֶיהָ הַסְּכָלִים וְהַמְגעָלִים. "הַדְּשָׁאִים עוֹמְדִים עַל פֶּתַח קַרְקַע" 8, הַהַכָּרָה הָאֲמִתִּית הַזּאת הוֹלֶכֶת הִיא וּקְרוֹבָה. אַסְיָה וָאֲמֶרִיקָא, וְאֵירוֹפָּא הַנְּאוֹרָה, וְכָל הָעוֹלָם הַמְמֻדָּן בִּכְלָל כְּבָר נִלְאוּ נְשׂא אֶת סֵבֶל על הַכְּפִירָה הַקָּשָׁה, הַמַּכְבֶּדֶת עַל הָאָדָם וְעַל רוּחוֹ, יוֹתֵר מִכָּל תַּכְסִיס שֶׁל אֱמוּנָה הַיּוֹתֵר טַרְחָנִית – וְנָתוֹן לֹא תִּתֵּן מְאוּמָה.
[vi] עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / מג. ברכות לב/א
מג. ברכות לב/א
…יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוהות והוא ית' אין סוג לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם הוא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית', וזאת השאיפה שאין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתי תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתותי, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קרושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיר כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות. ..
[vii] השפעת הרצון על המציאות
קובץ א' – תרמה – משמעות הרצון
העולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה… תבא הקשבת האחדות השלמה, ורוח האדם ברצונו יתגלה בהוד גבורתו הרבה יותר ממה שהתגלה עד כה בפעולותיו הטכניות. והכל תלוי בתשובה, בשכלול הרצון, שאימוצו הוא אחד מתנאיו, ועדנו וקדושתו הוא עיקרו ומהותו, וקישורו עם הדעה היותר עליונה הוא אור חיים, ועומק הופעתו בתכנית האמונה, הבאה מתוך הכרה פנימית נשגבה מאד, הוא מקור אורו, שממנו יוצאות ההשערות הנשגבות, שעל ידן מתישב העולם הרוחני כולו, עם כל ודאותיו הנפלאות, העומדות ממעל לכל הודאיות שבעולם, בגודל עז רעננותן, במעמקי הנשמה היחידית, השואבת את לשד חייה על ידי צירוף הקיבוציות הכללית, שהיא מקבלת את שפעה מיסוד ההויה כולה, שחכמת אלהים שופכת עליה תמיד את רוחה, בחזון ובפועל…
קובץ א' – קנ – השפעת הרצון על המציאות
כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה. אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות ע"י בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו. מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל. …
מאמרי הראיה / חלק א / חירותנו
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב.
ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות" ", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה.