עיקרון התשובה קשה מאוד מבחינה פילוסופית, כיצד אדם יכול לתקן מעשה רע שנעשה בעבר? בפרק זה ננסה להסביר את רעיון התשובה אצל הרב קוק, כאשר מבינים מהי תודעת האמונה וכיצד הרב קוק תופס את קיום העולם, ניתן לראות שרעיון התשובה הוא חלק יסודי מאותה תפיסה.
כפי שראינו, לפי הרב קוק האמונה היא להכיר בכך שהמציאות עצמה היא בעל מימדים אין סופיים שנותנים לה חיים וקיום, תוך הבנה שאנחנו בעלי הכרה מוגבלת ולכן איננו נפגשים עם המציאות האלוקית עצמה שבמקור המציאות, אלא עם הגילויים שלה אלינו, שהם כלל המציאות על כל רבדיה, החומר, הדמיונות, הרצונות והמחשבות, כולם הופעות מסויימות של ההוויה האלוקית.
המחשבה היהודית אומרת "כי לא יראני האדם וחי" אין לנו מגע עם האל עצמו, המציאות כשהיא לעצמה, אבל ביכולתנו לחוות את ההופעות שלו אלינו, דרך המציאות, דרך החיים, דרך כל ההכרות, החושים והמחשבות שבתוכינו. המטרה של האדם היא להיות מודע להופעות האלו ולהבחין באור האלוקי המופיע בהם. לברר את אותם גילויים שבאים אלינו כדי למצוא בהם הופעה יותר גדולה של הנוכחות האלוקית, שלעולם תהיה נסתרת ברובה מאיתנו ותופיע אלינו רק באופן חלקי[i].
כל מה שאנו נפגשים איתו זו האלוקות בלבושים שונים ומשונים, הכל מכיל חיות והופעה של כח אלוקי שלם ואחדותי. גם הרע הוא הופעה אלוקית, המציאות כולה מכילה איזון עדין בין כל הכוחות והרמוניה מושלמת, בטווח של אלפי ומליוני שנים כל מעשה הוא בורג קטן במערכת העולמית הכללית ולכל פעולה ומעשה יש תכלית חיובית בתמונה הכללית של העולם.
גם היסטוריה כולה היא תהליך אחד גדול, לכן בטווח ארוך המעשים כולם נלקחים למקום שבו הם צריכים להיות ולהשפיע באופן חיובי בגלגולים שונים על המציאות[ii]. הדבר המרכזי שבו השאיר הבורא מקום לקלקול או תיקון הוא רצון האדם ולא המעשים שלו[iii], הרצון הוא הדבר שיכול להיפגם מן הבחירה האנושית, לכן תיקון הרצון מתקן את הפגם שנעשה בחטא ואילו המעשה של החטא נשאר חלק מן ההשגחה האלוקית המושלמת שלוקחת הכל לטובה בגלגולים שונים[iv].
מהו החטא? האדם נוטה לשקוע ברצון הפרטי שלו, הרצון הזה משכיח ממנו את העובדה שהמציאות כולה קשורה באופן אחדותי, כל פרט מחובר לפרטים האחרים ויש הרמוניה וקשר בין כולם, החטא הוא מצב שבו אדם שקע באותם רצונות פרטיים ולא התאים את עצמו להרמוניה הכללית של העולם, לכן עליו לתקן את אותו רצון ולהחזיר את המודעות שלו לאופן התקין והאמיתי שבו העולם קיים.[v]
הרב קוק מדגיש שהחזרה בתשובה עוסקת ברצון, לא במעשים, המעשים והחומר לעולם יכילו בתוכם הופעה אלוקית שלמה ללא קשר למעשי האדם[vi]. אבל הרצון הפרטי והאגואיסטי הוא הדבר שבו צריך לחולל שינוי. אדם שרצה באופן קטן ומצומצם גרם לכך שישקע בפרטיותו המצומצמת, לכן עליו לערוך חשבון נפש ולחולל בתוכו תהליך של הגדלת הרצון והפיכתו לאדם שרוצה באופן כללי הרמוני יותר. שינוי הרצון הוא המגמה והמסקנה של תהליך התשובה ואם אדם הצליח באמת לשנות את רצונו, תיקן בכך את הפגם שעשו חטאיו[vii].[viii]
החטא איננו הסיבה לבעיה אלא הסימן לכך שיש בעיה רצונית עמוקה בנפש החוטא, לכן אדם שחטא בשוגג לחלוטין, איננו צריך לחזור בתשובה ואין אנו דורשים ממנו כפרה, שכן הרצון שלו לא היה מעורב בחטא וממילא הוא לא חולל שום פגם[ix] (למעט אדם שפעל ברשלנות מסויימת שמבטאת פגם גם ברצונו, כגון רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט). המציאות עצמה לעולם נשארת בשלמותה, רק הרצון האנושי, יכול להיפגם על ידי הפיכתו לגס ואגואיסטי יותר, או להיתקן על ידי הרחבת הצינור והפיכת הרצון של האדם בחזרה לכללי ובעל רצון להטבה למציאות, זאת היא "קרבת אלוהים" וזו משמעות התפילה והמצוות.[x]
היכולת להתחבר לרצון מעודן ששואף להטבת כל המציאות, דורשת מן האדם לההפך לאדם כללי, זאת אומרת להתעלות מעל פרטיותו והאגו, לחוש את המגמה הכללית של המציאות. המציאות כולה חוזרת בתשובה, המציאות כולה מלאת רצון להשתכלל ולתעלות, האדם הכללי חש את היותו חלק, פיסה במארג היקום, אבר בישות גדולה ורצונו הוא חלק מרצון אדיר הפועל במציאות. [xi]
התשובה היא דבר שמח. אדם שמודע לכך שהוא חלק מרצון כלל עולמי מבין שכל צרותיו וקשייו הם חלק זעום מטוב כללי שהולך ומתרחש בעולם. חזרה בתשובה היא חזרה לחיים האמיתיים, לחיים מלאי שייכות לכלל המציאות. האדם מבין שבעת החטא הוא פעל כאטום בודד בעולם וכעת עליו להרחיב את מבטו, להתעלות לרצון כללי ומקיף יותר, לרצות אחרת את חייו ולראות את כל המציאות בפרספקטיבה גדולה וכללית יותר, שאיפותיו משתנות, והוא מתמלא בשמחה על שלמות ששוררת סביבו. מעתה החטא שהיה כל כך מפחיד הופך להיות מעשה שפל ושולי בתוך מרחבי החופש של הרצון העולמי.[xii]
ביטחון התשובה הוא חלק מרכזי בתהליך התשובה, אדם מיואש חסר כוחות חיים וממילא נגרר לחטא פעם נוספת. אדם שמח, הבטוח בתשובתו, יכול למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר ולשוב בתשובה. אין מדובר במשימה קלה, חלק ניכר מפעולת החטא היא היאוש והתסכול מכך שחטא. לפיכך האמון בכך שהמעשים אינם העיקר אלא הרצון, התודעה המתוקנת שהאדם הוא חלק מרצון כללי יותר של האומה והאנושות, היא הדרך היחידה לקבל את ביטחון התשובה. אדם ששומר על שמחה ויצירה, על אמון בעצמו ושייכות למכלול המציאות, יכול לגרום לעצמו להתרומם משברי החטא ולחזור לדרך הישר.
התשובה הראשית היא שישוב האדם לעצמו, לא לעצמו המצומצם של רצונותיו הפרטיים, אלא לאלוקי שבו, לרצון הכללי ביותר והעליון ביותר שרוצה בטובת כל היקום וכל הברואים. אדם ששב במעשיו בלבד ואת רצונו לא שינה עשה תשובה של רמיה, עיקר התשובה היא מהפכה של אישיות, הכל מהווה חלק משאיפת המציאות לבוראה, ממגמת האנושות הכללית שחותרת לשלמות הרצון[xiii].
הרב קוק הדגיש את סוד האמון בקלותה של התשובה, יצר האדם מפתה אותו להתייסר בנפתולי החטא, להישאב למעגלי האשמה עצמית וחוסר ביטחון, ליפול לתהומות היאוש. עיקר תהליך התשובה הוא קודם כל לבנות תודעה של אמון בחיים, באומה, בעצמו, לחזור ולהיות חלק מן הכלל, חלק מן המציאות, לצאת ממיצרי האגו והפרטיות ולהתחבר לרצון האלוקי של הטבה לכל הברואים[xiv]. קלותה של התשובה פותחת את האדם להאמין ברצון הלאומי והעולמי השורה בתוכו ומאפשרת לו לחזור לחיים, לראות את המציאות בפן הרחב האמיתי שלה, מלא הטבה והתעלות.
מקורות להרחבה:
[i] עקבי הצאן, מאמר "דעת אלוהים".
[ii] עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / קו.
. כח המכלה, המחבל והמהרס, הממית והמאפס, הרי הוא מכלל בנין העולם. משכלל הוא כח המעדר את בנין ההויה. ובהיות הקשר שלם, וכל העולמים וכחותיהם הרוחניים והגשמיים הם עומדים בהתאגדותם, אז כל הכחות משלימים את תפקידם, וגם הכח הממית הרי הוא משמש כח לחיים. וזאת היא סגולת הקטורת המאחדת את תמצית כל הפועל בחיים, בחומר ורוח, ע"פ אותו התוכן הנפלא אשר פי ד' קצב אותו בתורה.
וההתגלות הזאת היא באה ע"פ התכונה שמביאים את הכח המחבל בעצמו להיות ממלא תפקיד בבנין והויה, שאז הוא מוצא את מטרתו הכללית, שאינה כ"א למען הביא על ידי הריסה וחבול תועלת לבנין ושכלול. ואם כי שלמות המטרה רחוקה היא וליום האחרון היא צפויה, וגם הכח המחבל בעצמו איננו מגיע עד עומק יסודו, אשר על כן השמושים המכוונים להמתקת כל המרירות העולמית בכללותה הרי הם חבויים רק בסתר עליון, ושליט בעולמו 3 הוא הודיע בתוכן של מצוה וחק לדורות עולמים את כל הנוגע להשלמת הכלל כולו, אבל בתור עצה ארעית והופעה פרטית איך לעצור בעד ההשחתה החבולית ע"י הכנסת הסעיף המחבל לתוך שדרת הבנין והתיקון שבתכונת הקטרת, זאת היא התגלות מיוחדה שההתודעות של כח המחבל בעצמו בעומק יסודו ותכונת מגמתו היא היא שהביאה את הידיעה הזאת, אשר היה בה הצורך לאותה השעה,
[iv] עולת ראיה ב' – שנח –
הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה המרובה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל הקיפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה, יודעת את הקודש ואת הטוב לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה והשיקוע בשפל, גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם, זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מן האמת, השפלות מהרוממות. … התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכללות, ובזה היא כבר אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם היא. רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה, וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך -הכל של כל היש ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שעורם ולגבל כראוי את גבול ערכם. בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריה,
[v] קובץ ג' – סח – החטא כהרס ההרמוניה
החטא סותם את ההארה של החכמה העליונה, שדרך גלויה בא מצד יחס ההרמוניה המתמימה של הנשמה המכרת אל כלליות ההויה כולה ומקורה העליון, שהוא מתגלה באותו הצנור של הנשמה, שהדעה והרצון הם בו באחדות מחוטבה. כל חטא מעשי קורע הוא את האחדות האידיאלית הזאת, מעמיד הוא את מעגל החיים מחוץ לה, אין ההופעה המפכה כמעין זך הולכת שוב להשפיע לאותו הרצון המחולל, עד אשר ישוב ונחם, ואור התשובה, לפי ערך כהירות הכרתה ועומק הסכמתה, ישיב את ההרמוניה לאיתנה, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.
[vi] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רס. ברכות סב/ב
רס. ברכות סב/ב
… הכפרה התמידית מדי יום ביומו מורה כאילו יש איזה חק מוסרי בעצם החטאים שראויים לכפרה, וזה יצדק ביחוד בערך הרבים והכלל, שהבחירה מצדה הכללית אינה חפשית, גם אינה מתגלה הפעולה רק להרע כי גם תוצאות טובות יוצאות מכלל תנועות הרבים איך שיהיו. ע"כ מהשקלים הפרטיים, שיסודם הוא בערך מנין, מתכנסת הקופה שממנה יקחו התמיד המכפר הכללי, להורות שאמנם מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אינה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו. היחיד כשהוא לעצמו הוא ג"כ יוכל להחשב בתור הכנה אל הכלל, מפני שאין הכלל נבנה כ"א מפרטים ויחידים. אמנם בתור הכנה יוכל להחשב לעולם גם מצד התיחדותו בפרטיות, כי סוף כל סוף יעבוד לצורך הכלל או לא, הכלל נבנה עכ"פ מיחידיו, אמנם מצד ערך ההכנה אין הכפרה ראויה לו. אמנם כשנבא לחקר התכלית, שם מתיחד הפרט בפועל עם הכלל והפעולות תגלינה בערך הכללי המשותף. אז יתגלה ג"כ חשבון הכפרה, "הן אל כביר ולא ימאס", "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". …
[vii] אורות התשובה, פרק ט"ז, א1.
[viii] קובץ ח – קעב – תיקון הרצון
כח היצירה וההנהגה העולמית יצאה אל הפועל בתכלית השלמות, כל אשר עשה אלהים הוא טוב מאד. אמנם רק חלק קטן עומד הוא מחוסר תיקון, שלכאורה הרי הוא כלא נחשב לגבי כל המעשה הגדול אשר עשה ד', ובאמת בהשלמתו תלויה היא השתלמות כל היצור כולו. החלק הקטן הזה הוא הנפש האנושית בצורתה הרצונית ובחיקויי רוחניותה. חלק זה מסור הוא לאדם לתקנו ולהשלים בו את היצור כולו. נוצר האדם להשלים את מלכות שמים שהיא מופיעה בכל היש בהדר גאונה, והולכת היא ומשתפלת בהעולמים המעשיים, בתהומות מאד עמוקים, בירידות מאד חשוכים. וברצונו הטוב והאיתן של האדם, שיצא אל הפועל בהיותו מתעלה להיות אוחז במשטר האלהי בהמון עולמים – שבפליאות נוראות נתגלה ע"י הבהקת אורם של אדירי הקודש שבדורות הקדמונים, ויצאה במלא יקרתה בהתגלות האלהית שבאור התורה ונשמת ישראל הפרטית והכללית, בין כל עמי הארץ – בכח חסון זה יתקן האדם ויעלה את החלק הירוד שבמלכות האצילות האלהית, שירדה להיות מנהגת עולמי עד, בצורתם המוקצבה. ובזה יקשור נזר ועטרה למלכות שדי בכל העולמים כולם, והמגמה היצירתית תצא אל הפועל בכל יפעת אידיאליה, מראשית המחשבה עד סוף המעשה כולו אומר כבוד. ומזה יסתכל האדם מה רבה היא האחריות של מעמדו המוסרי, ויראה מה בין צדיק לרשע, ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו.
קובץ ג' – צה – מצבו הרוחני של האדם משפיע על המציאות כולה
כשאנחנו אומרים, שהאדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם כולו, אלא הוא משפיע עליו, והשפעתו היא השפעה כבירה עצמית, כללית ורוחנית חיובית, כלומר לא רק אותה ההשפעה החלקית, שאנו רואים שהאדם מכריח כחות הטבע להשתמש לרצונו, הקיטור, האש, המים, החשמל, וכאלה עושים דברו, כי כל זה הוא רק בחלק מוגבל ושטחי, כי אם העצמיות אשר להעולם, בכל מילואה ובכל הקיפה, מתיחשת אליו יחש של שעבוד ושל קבלת השפעה, ככה תאמר תורת הרזים, ובהיותנו אומרים ככה, הרינו גוזרים לומר שיש מזיגה עצמית בין הנשמתיות שהיא פועלת בעולם כולו לנשמיותו של האדם. וכשאנו אומרים, שהאדם בהתעלותו, כשרואים ששם ד' נקרא עליו, יראים ממנו, שבעלי חיים וכחות הטבע מוכנים לעבדו, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, כשבני אדם פראים חזקי מצח נכנעים מפני הוד אצילות שבנשמה מלאה חכמת אלהים, וכבוד מוסר שדי ויראת שמים, הכל מוליך אותנו למקום אחד, שלא יש נשמה בודדת, גרגרית, גדועה, בהויה כולה, אלא הכל מחובר משורג וארוג. וכשהגודל מתבלט, הניצוצות הקטנים מתלבים, מרגישים הרגשה טמירית מעצמיותם, שיש כאן נשגב ונערץ. אם לא היו בקרבם קוים יחושיים להנשגב והנערץ, לא היו מרגישים כלום. אין אנו לפי זה דנים לומר, שנשמת הבהמה כלה היא לגמרי ולא שאור החיים, שבדומם הוא נרדם, ובצומח ניעור קצת, ובחי יותר מעט, הוא דבר קרוע מגודל הכל, אלא הכל הולך ומצטרף, ועץ החיים גדול ונשגב הוא עפיה שפיר ואנבה שגיא תחתוהי תטלל חיות ברא וצפרי שמיא הגלגל הגדול של החיים, של האושר והטוב, זרוע הוא על כל גדותיו כוכבים מאירים גדולים וקטנים, לרבי רבבות אין קץ, וסדר נעלה ומשטר ויחס נפלא ביניהם נמצא החכמה הגדולה שזקוקים אנו לגדולה מוחלטת, שהוד אלהים מיוחס לנו. הוא כולל את הכל, והיחס בכל ערכיו, בחבתו, בהערצתו, בחידור הבנתו, בהתפעלות החיים הרוחניים מיוקר ערכו שלמעלה מכל הגה של ערך שמתבטא בתפארת של עבודת שמים, של יראה ושל אהבה, של סילוד ושל חרדה, לכל מה ששם ד' נקרא עליו, הכל עולה בסדר שלם ומחוטב.
[ix] במבט הכללי, כשיגיע למרום האחדות להשכיל יסוד השגחת ד' העליונה הכוללת את כל המציאות וכל הזמנים, אז יראה לעיני המשכיל כי אין מציאות וחילוק בין רע וטוב, כ"א ביחש היחיד או הפרטיות, פרטיות הזמן או המצב. אבל בערך הכללי כבר אמרו חז"ל: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. והעובדות שהן רעות לעצמן ומסבבות רע לעושיהן, אינן כ"א מצד שהעושים הם ג"כ פרטיים וחיים באורח פרטי, אבל ביחש אל הכלל הגדול והנצחי, יש אשר הפעולות הרעות יצמיחו בסוף הימים טובות כמו הטובות. ע"כ בקביעות בנין ביהמ"ק, הבית המורה על קדושת אחדות אדון כל המעשים ושליטתו העליונה, צריך הי' שלא יחסר רושם של הבנה זו. והנה הי' משל נמרץ לדבר ענינו של דוד, שבא להורות תשובה, והי' בערך בחינה שיש מקום במציאות שדבר של קלקול כשחוזר להיות מתוקן יסבב טובות כאלה, מה שלא יוכל דבר מתוקן שלא היה מעולם מקולקל למלאותן. ע"כ עת ההתנשאות הכללית הנצחית כעת חנוכת בית עולמים, היתה מוכשרת יותר להורות בגלוי שמחל הקב"ה לדוד על אותו עון, שבעיקרו היה הקלקול נדרש לתיקון של דורות שיצא ממנו. אמנם כאשר זה הרעיון של הוראת תשובה יש לו עכ"פ ערך מעשי, אבל יותר מזה תתעלה ההשקפה שאינה אפשרית כלל להקלט במעשה, אבל מ"מ האמת צריכה שתובן, שלפי הענין הכללי אין שם כלל חטא וקלקול. כי כל אשר יפעלו כל אנשי רשע להרשיע, הכל נערך בחשבון הכללי שגם זה צריך לתיקונו של עולם הכללי, אלא שמ"מ אין זה פורץ את היסוד המוסרי כלל, כי כל יחיד שבבנ"א דרכו צריכה להיות דרך ישרים, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ועוד תוסיף הדעה הנשאה הזאת אומץ לבטחון הצדק, שהרי לא יעומם ערך הצדק ע"י ציור זה להבין שגם הרשע טוב הוא, כ"א להורות שהרשע כלול ג"כ בהמסיבות שיצר בהן צור העולמים את המציאות הכללית לתכלית השלום והטוב. וכשם שתצא תכלית הטוב הכללי ע"י מה שיחול הטוב על עושי טוב, כן תצא תכלית נהדרת כללית בחול הרע על עושי הרע. אבל ההבנה של חטא, שהוא מובן של הפסד והורדה, זאת אי אפשר לצייר כ"א בערך הפרטי אבל לא בערך הכללי.
[x] עין איה / שבת ב / פרק שנים עשר / כח.
כח. שבת דף קד ע”א
ומאי טעמא מהדר תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. חק עולם שם הקב"ה ביסוד ההויה, שהטוב הנועד מוכרח להשתלם מכחם של כל המעשים כולם. ובשביל כך כח נפלא יש בכל מעשה אשר יעשה האדם, למרות מה שהבחירה היא בידו של האדם, ויכול הוא גם כן לעשות מעשי רשע נוראים, בכל זאת כל המעשים כולם והשפעותיהם היותר רעות, הנן רעות ביחש לכללות ההויה רק עם קשר של תנאי, דהיינו כל זמן שהאדם עצמו איננו משנה את האופי שלו מרעה לטובה. אבל אם האדם חוזר בו, ומגמת פניו הוא שם מעתה אל הטוב, אז יש קשר נפלא עם כל היש לכל המעשים כולם, גם אלה אשר כבר עשה, עם כל היותם לשעתם בתכלית הרוע, שהם ישובו ויתחברו עם גורמים רבים, המוכנים בכללה של ההויה כולה, להוציא מכולם מגמות טובות ורצויות מאד, כפי הכיוון של הקודש העליון, של מחשבתו של יוצר בראשית ברוך הוא, אשר הכל ברא לכבודו 1, למטרה היותר טובה קדושה ומפוארה, שהמגמה הכללית המקודשת היא נזר הבריאה, כתרה ועטרתה…
[xi] עולת ראיה ב' – שמב – לעשרת ימי תשובה: שיר המעלות ממעמקים
ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדולה ההויתית הכללית. הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב. ולהיטיב לכל. גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ויחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו. בצנור הגדול, שלשד החיים העצמיים שוטף שם, מתגלה האחדות של כל היש במקורו, וברוח החיים המרחף של התשובה מתחדש הכל לטובה עליונה, מאירה ומצוחצחת.
התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית של האדם היחיד, וק"ו של הצבור, שואבת היא את כוחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת.
התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קויה, שהם מתגלים אח"כ בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה. בעומק ההויה של החיים המציאותיים מונחת התשובה, מפני שהיא קדמה לעולם, וטרם שבא החטא כבר מוכנת התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה, וסוף הכל לשוב לתקון, וק"ו שישראל מובטחים ועומדים לעשות תשובה, להתקרב אל הרצון המקורי שלהם, להגשים בחיים את טבע נשמתם, למרות כל קירות הברזל העוצרים החוצצים בעד התגלותו של טבע איתן זה.
[xii] אורות התשובה / פרק ט – ערך הרצון המתגלה ע"י התשובה / א
א קביעות המחשבה של התשובה היא מיסדת את אפיו של האדם על יסוד האצילות, והוא סופג אז תמיד אל תוכו רוח עדין, ומעמידתו היא בזה על הבסיס הרוחני בחיים ובמציאות. התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול, שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו ע"י אור התשובה הקבוע בו, וממילא חל עליו שפע גדול של רוה"ק בתדירות, ורצון נשגב בקדושה, למעלה מהמדה הקבועה של בני אדם רגילים, הולך ומתגבר בו, והוא בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כ"א באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת את כל העולם ואת כל המציאות. כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב…
[xiii] אורות התשובה / פרק טו – יסודות התשובה לפרט ולכלל / י
כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל, האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כול שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם
[xiv] אורות התשובה, פרק י"ד, ד, ד1.